מה יש למקרא לומר על צום?
תשובת המקרא
בתקופת המקרא צום היה דבר מקובל על אלוהים כאשר אנשים צמו מהמניעים הנכונים. אך כאשר מישהו צם מהסיבות הלא־נכונות, הוא עורר את מורת רוחו של אלוהים. אך לפי המקרא, כיום אין דרישה לצום, אך גם לא חל איסור לצום.
מדוע צמו בתקופת המקרא?
כדי לקבל עזרה או הדרכה מאלוהים. לפני שגולי בבל יצאו למסע לירושלים, הם צמו כדי להוכיח שהם מבקשים את עזרת אלוהים במלוא הכנות (עזרא ח׳:21–23). פאולוס ובר נבא צמו במקרים מסוימים לפני שמינו זקני־קהילה (מעשי השליחים י״ד:23).
כדי להתמקד במטרת אלוהים. לאחר טבילתו צם ישוע 40 יום כדי להיערך לשירותו ולקיום רצון אלוהים (לוקס ד׳:1, 2).
כדי להביע חרטה על חטאי העבר. ביד יואל הנביא אמר אלוהים לבני ישראל הלא־נאמנים: ”שובו עדיי בכל לבבכם, ובצום ובבכי ובמספד” (יואל ב׳:12–15).
כדי לקיים את יום הכיפורים. התורה כללה צו לצום מדי שנה ביום הכיפורים a (ויקרא ט״ז:29–31). היה ראוי לצום במועד זה מכיוון שהדבר הזכיר לבני ישראל שהם חוטאים הזקוקים לסליחתו של אלוהים.
מאילו מניעים לא ראוי לצום?
להרשים אחרים. ישוע לימד שצום מטעמי דת צריך להיות עניין אישי ופרטי בין האדם לבין אלוהים (מתי ו׳:16–18).
להיחשב לאדם צדיק. הצום אינו מקנה לאדם מעמד מוסרי נעלה מאחרים או עליונות רוחנית (לוקס י״ח:9–14).
לנסות לכפר על חטאים בזדון (ישעיהו נ״ח:3, 4). אלוהים קיבל את הצום רק אם הצם ציית למצוותיו והתחרט מעומק הלב על חטאיו.
רק כדי לקיים מנהג דתי (ישעיהו נ״ח:5–7). אלוהים הוא כמו הורה שאינו מעוניין שילדיו יביעו את אהבתם כלפיו מתוך תחושת חובה ולא מהלב.
האם כיום המשיחיים נדרשים לצום?
לא. אלוהים דרש מבני ישראל לצום ביום הכיפורים, אך הוא ביטל דרישה זו לאחר שישוע כיפר אחת ולתמיד על חטאיהם של אנשים שהתחרטו על מעשיהם (עברים ט׳:24–26; פטרוס א׳. ג׳:18). המשיחיים אינם כפופים לתורת משה, אשר יום הכיפורים מהווה חלק ממנה (רומים י׳:4; קולוסים ב׳:13, 14). לפיכך כל משיחי יכול להחליט עבור עצמו אם הוא יצום או לא (רומים י״ד:1–4).
המשיחיים מבינים שהצום אינו צריך להיות הדבר העיקרי בעבודתם את אלוהים. המקרא מעולם לא ציין שיש קשר בין צום לבין אושר. ההיפך הוא הנכון, עבודת אלוהים האמיתית מתאפיינת בשמחה, אשר משתקפת באישיותו של יהוה, ”האל המאושר” (טימותיאוס א׳. א׳:11; קהלת ג׳:12, 13; גלטים ה׳:22).
תפיסות מוטעות לגבי עמדת המקרא בנושא הצום
תפיסה מוטעית: השליח פאולוס המליץ לזוגות נשואים לצום (קורינתים א׳. ז׳:5, תרגום המלך ג׳יימס).
עובדה: בכתבי היד הקדומים ביותר של המקרא לא מוזכר צום בקורינתים א׳. ז׳:5. b מעתיקי מקרא הוסיפו ככל הנראה אזכור לגבי צום בפסוק זה וכן במתי י״ז:21, מרקוס ט׳:29 ומעשי השליחים י׳:30. במרבית תרגומי המקרא המודרניים תוספות אלה לגבי הצום אינן נכללות בטקסט.
תפיסה מוטעית: המשיחיים צריכים לצום לזכר 40 ימי הצום של ישוע במדבר לאחר טבילתו.
עובדה: ישוע מעולם לא ציווה לעשות זאת. כמו כן, אין עדויות מקראיות שהמשיחיים הקדומים קיימו צום זה. c
תפיסה מוטעית: המשיחיים צריכים לצום כשהם מציינים את מות ישוע.
עובדה: ישוע לא ציווה על תלמידיו לצום כשהם מציינים את מותו (לוקס כ״ב:14–18). אומנם ישוע אמר שתלמידיו יצומו לאחר מותו, אך בדבריו אלה הוא לא נתן צו אלא פשוט ציין מה עומד לקרות (מתי ט׳:15). במקרא נאמר למשיחיים שאם הם רעבים עליהם לאכול בביתם לפני שהם מקיימים את טקס הזיכרון למות ישוע (קורינתים א׳. י״א:33, 34).
a אלוהים אמר לבני ישראל לגבי יום הכיפורים: ”ועיניתם את נפשותיכם” (ויקרא ט״ז:29, 31). ניתן להבין שכוונת הביטוי היא לצום (ישעיהו נ״ח:3). לכן בתרגום מקרא אחד לאנגלית ביטוי זה מתורגם כך: ”עליכם להימנע מאכילה כביטוי לחרטה על חטאיכם” (Contemporary English Version).
b ראה הספר: 554 by Bruce M. Metzger, Third Edition, page ,A Textual Commentary on the Greek New Testament.
c לגבי תולדותיה של תענית הארבעים בנצרות נאמר באנציקלופדיה הקתולית החדשה: ”במהלך שלוש מאות השנים הראשונות לא ארכה תקופת הצום הקודמת לסעודת חג הפסחא מעל שבוע לכל היותר; בדרך כלל היא נמשכה יום או יומיים. ... האזכור הראשון של תקופה בת 40 יום הוא בקאנון החמישי של ועידת ניקיאה (325), אף שמספר למדנים חולקים על כך שהכוונה שם היא לתענית זו” (מהדורה שנייה, כרך 8, עמוד 468).