היה זה במקסיקו סיטי בשלהי נובמבר שנת 1932. רק שבוע קודם לכן הותקנו הרמזורים החשמליים הראשונים בעיר סואנת זו, שמנתה למעלה ממיליון תושבים. אבל כעת הרמזורים נחשבים לידיעה ישנה. כתבי העיר מתמקדים באירוע השבוע. הם עומדים עם מצלמותיהם בתחנת הרכבת ומחכים לבואו של אורח מיוחד — ג’וזף פ. רתרפורד, נשיא חברת המצפה דאז. האחים המקומיים גם נמצאים שם כדי לקבל בחום את אח רתרפורד אשר הגיע לכבוד כינוס ארצי בן שלושה ימים.‏

בתור הזהב נאמר: ”ללא ספק, כינוס זה ייזכר בהיסטוריה כאירוע רב־חשיבות בקידום האמת ברפובליקת מקסיקו”. אך מה הפך כינוס זה, שנכחו בו בסך הכול כ־150 איש, לכה מיוחד?‏

בשורת המלכות לא הניבה פרי רב במקסיקו בתקופה שקדמה לכינוס. מאז שנת 1919 נערכו במדינה כינוסים קטנים, אך מספר הקהילות פחת בשנים שלאחר מכן. פתיחת משרד הסניף במקסיקו סיטי בשנת 1929 הפיחה תקווה במבשרים. אבל היו מכשולים בדרך. לאחר שנאמר לאחים להפסיק לערב עניינים עסקיים בפעילות הבישור, אחד הקולפורטרים התמרמר, התנתק מהארגון וייסד קבוצה משלו ללימוד המקרא. במקביל, משגיח הסניף ביצע מעשים המנוגדים למקרא, והיה צריך להחליפו. האחים הנאמנים במקסיקו נזקקו לזריקת מרץ רוחנית.‏

במהלך ביקורו העניק אח רתרפורד עידוד רב לאחים הנאמנים. הוא נשא בכינוס שתי הרצאות מעוררות לפעולה וחמש דרשות רדיו עוצמתיות. לראשונה בהיסטוריה שידרו תחנות הרדיו במקסיקו את הבשורה הטובה בכל רחבי המדינה. לאחר הכינוס ארגן משגיח הסניף החדש את הפעילות, והעדים הנלהבים המשיכו הלאה בכוחות מחודשים וזכו לברכת יהוה.‏

כעבור שנה נערכו במדינה שני כינוסים, האחד בעיר הנמל וֵראקרוּס והשני במקסיקו סיטי. עמלם של האחים בשדה החל להניב תוצאות יפות. בשנת 1931 היו במדינה 82 מבשרים. בחלוף עשור גדל מספר המבשרים פי עשרה! כ־1,000 איש הגיעו למקסיקו סיטי לרגל הכינוס התיאוקרטי לשנת 1941.‏

בשנת 1943 פרסמו העדים בעזרת שלטי סנדוויץ’ את הכינוס התיאוקרטי של ”האומה החופשית” שנערך ב־12 ערים במקסיקו.‏ * שני שלטים נתלו מהכתפיים, האחד מלפנים והשני מאחור. שיטת פרסום זו שימשה את העדים משנת 1936.‏

 כתב העת לה נסיון ‏(La Nación) ציין באשר להצלחה שקצרו העדים במצעד שלטי הסנדוויץ’ במקסיקו סיטי: ”ביום הראשון [של הכינוס], התבקשו [העדים] להזמין אנשים נוספים. למחרת האולם לא יכול היה להכיל את כל הנוכחים”. ההשפעה של המצעדים הללו הייתה למורת רוחה של הכנסייה הקתולית, ולכן הכנסייה עוררה גל של התנגדות נגד העדים. חרף ההתנגדות המשיכו האחים והאחיות האמיצים לצאת לרחובות עם השלטים. מאמר אחר בכתב העת לה נסיון דיווח: ”כל העיר ראתה אותם... גברים — ונשים — שהפכו לשלטי סנדוויץ’ מהלכים”. במאמר התפרסמה תמונה של האחים ברחובות מקסיקו סיטי, ומתחתיה הכיתוב ”פלישה לרחובות”.‏

בשנים הללו רוב העדים היו צריכים לעשות הקרבות אישיות אדירות כדי לנכוח בכינוסים המעטים שנערכו במקסיקו. רבים מבאי הכינוס הגיעו מכפרים מבודדים שלא עוברת בקרבתם רכבת ואין בהם אפילו כבישים. קהילה אחת כתבה: ”הקו היחיד שעובר לידנו הוא קו טלגרף”. לכן אורחי הכינוס רכבו על פרד או צעדו ברגל במשך ימים רק כדי להגיע לתחנת רכבת שממנה אפשר לנסוע לעיר הכינוס.‏

רוב העדים היו עניים, ובקושי יכלו לשלם על נסיעה בכיוון אחד לכינוס. בהגיעם התארחו רבים אצל העדים המקומיים שפתחו ברוב אהבתם את בתיהם עבור האחים. אחרים ישנו באולמי מלכות. במקרה אחד כ־90 מהאורחים לנו בסניף, שם כל אחד מהם ”ישן על 20 קרטוני ספרים ששימשו כמיטות וסודרו בשורות”. בספר השנה נאמר שהאורחים היו אסירי תודה ובעיניהם היו אלה ”מיטות רכות וחמות יותר מרצפת הבטון”.‏

בעיני העדים מלאי ההערכה, הזכות לנכוח בכינוס משיחי משמח עלתה על כל ההקרבות. כיום מספר המבשרים במקסיקו מתקרב בהדרגה למיליון, והאחים עדיין מתאפיינים ברוח של הכרת תודה.‏ * דוח משנת 1949 מטעם הסניף במקסיקו ציין לגבי האחים: ”הקשיים שהם חווים אינם מחלישים את קנאותם לאמת. כל כינוס הופך לנושא השיחה העיקרי שלהם למשך תקופה ארוכה. בנוסף, האחים שוב ושוב שואלים: מתי יהיה לנו כינוס נוסף?” המילים הללו נכונות כיום כבימים ההם (‏מתוך אוצר הארכיון במרכז אמריקה‏).‏