המשיחיים יכולים לנקוט צעדים סבירים כדי לדאוג לביטחונם האישי. אך הם עושים זאת במסגרת עקרונות המקרא. על־פי העקרונות הללו יהיה זה פסול להשתמש בכלי נשק כגון אקדחים, רובים או כל נשק חם אחר כדי להתגונן מפני בני אדם. תן דעתך לעובדות הבאות:‏

בעיני יהוה החיים — במיוחד חיי האדם — קדושים. באחד ממזמוריו כתב דוד שיהוה הוא ’מקור החיים’ (‏תהל’ ל”ו:10‏). מכאן שאם המשיחי מחליט לנקוט אמצעים סבירים כדי להגן על עצמו או על רכושו, עליו לעשות כל שבכוחו כדי להימנע מליטול חיי אדם ולהביא על עצמו אשמת דמים (‏דב’ כ”ב:8;‏ תהל’ נ”א:16‏).‏

אף־על־פי ששימוש בכל חפץ שהוא עלול להביא לאשמת דמים, בעזרת נשק חם ניתן להרוג אנשים בקלות רבה יותר — בשוגג או בכוונה תחילה.‏ * כמו כן, אם התוקף — שכבר שרוי במתח — יבחין בכך שלאדם האחר יש כלי נשק, המצב קרוב לוודאי יחמיר ומישהו עלול יהיה לאבד את חייו.‏

כאשר אמר ישוע לתלמידיו לקחת עמם חרבות בלילה האחרון לחייו עלי אדמות, הוא לא התכוון שעליהם להשתמש בהן לשם הגנה ‏(‏לוקס כ”ב:36,‏ 38‏). אדרבה, ישוע ביקש מהם להצטייד בחרבות כדי ללמד אותם שלא לנקוט אלימות,  גם אל מול המון חמוש (‏לוקס כ”ב:52‏). לאחר שתקף פטרוס בחרבו את עבד הכוהן הגדול, ציווה עליו ישוע: ”השב את חרבך למקומה”. אחרי כן הציג ישוע אמת בסיסית, עיקרון שמנחה את המשיחיים עד עצם ימינו: ”כל האוחזים בחרב, בחרב ייהרגו” (‏מתי כ”ו:51, 52‏).‏

על־פי הכתוב במיכה ד’:3‏, משרתי אלוהים ’מכתתים חרבותיהם לאתים וחניתותיהם למזמרות’. סימן היכר זה של המשיחיים האמיתיים עולה בקנה אחד עם הדברים הבאים שכתב השליח פאולוס בהשראת אלוהים: ”אל תשיבו לאיש רעה תחת רעה... אם אפשר, עד כמה שהדבר תלוי בכם, חיו בשלום עם כל אדם” (‏רומ’ י”ב:17, 18‏). חרף הקשיים הרבים שחווה פאולוס, לרבות ”סכנות מפני שודדים”, הוא חי בהתאם לדבריו ומעולם לא הציב את ביטחונו האישי מעל עקרונות המקרא (‏קור”ב י”א:26‏). במקום זאת, הוא בטח באלוהים ובחוכמה המצויה בדברו — חוכמה אשר ’טובה מכלי קרב’ (‏קהלת ט’:18‏).‏

בעיני המשיחיים, החיים יקרים בהרבה מדברים חומריים. ‏”נכסי האדם... לא יעניקו לו חיים” (‏לוקס י”ב:15‏). מכאן שאם מילים רכות אינן מצליחות לרכך גנב חמוש, משיחיים נבונים מיישמים את העיקרון הטמון בדברי ישוע: ”אל תילחם בעושה הרע”. ייתכן שנצטרך לוותר על ’הכותונת’ ו’המעיל’ שלנו (‏מתי ה’:39, 40;‏ לוקס ו’:29‏).‏ * כמובן, ההגנה הטובה ביותר היא מניעה. אם נימנע מ’להתפאר בנכסים חומריים’ ונהיה ידועים בקרב שכנינו כעדי־יהוה שוחרי שלום, פושעים אלימים אולי לא יסמנו אותנו כמטרה (‏יוח”א ב’:16;‏ מש’ י”ח:10‏).‏

המשיחיים מכבדים את מצפונם של אחרים ‏(‏רומ’ י”ד:21‏). אם ייוודע לחברי הקהילה שאחד האחים מחזיק בנשק חם לשם הגנה מפני בני אדם, חלקם עלולים להזדעזע ואף להיכשל. האהבה מניעה אותנו להציב את ענייני הזולת לפני העדפותינו, גם אם עלינו לוותר על משהו שהחוק מתיר לנו (‏קור”א י’:32, 33; י”ג:4, 5‏).‏

המשיחיים חפצים לשמש דוגמה לאחרים ‏(‏קור”ב ד’:2;‏ פט”א ה’:2, 3‏). אם המשיחי ימשיך להחזיק ברשותו נשק חם לשם הגנה מפני בני אדם, גם לאחר שקיבל עצה מקראית, הוא לא ייחשב עוד לדוגמה בקהילה. על כן הוא לא יהיה כשיר לתפקידי אחריות או לזכויות מיוחדות בקהילה. אותו הדבר נכון לגבי משיחי שממשיך להחזיק ברשותו נשק חם במסגרת עבודתו החילונית. מוטב יהיה לחפש מקור פרנסה אחר.‏ *

הדרך שבה המשיחי בוחר להגן על עצמו, על בני משפחתו ועל נכסיו, וכן בחירותיו באשר לתעסוקה, הן במידה רבה עניין אישי. אך יחד עם זאת, עקרונות המקרא משקפים את חוכמתו של אלוהים ואת האהבה שהוא רוחש לנו. לאור העקרונות הללו, משיחיים בוגרים רוחנית בוחרים שלא להחזיק בבעלותם נשק חם כדי להתגונן מפני בני אדם אחרים. הם יודעים שרק מי ששמים את מבטחם באלוהים וחיים על־פי עקרונות המקרא ייהנו מביטחון אמיתי ומתמשך (‏תהל’ צ”ז:10;‏ מש’ א’:33; ב’:6, 7‏).‏