הקואלה הצמרירי שובה־הלב
הקואלה הצמרירי שובה־הלב
מאת כתב עורו! באוסטרליה
בימים עברו, אחת ההפתעות המרגשות בארצות זרות, שעדיין לא נחקרו, היה ללא ספק גילוי בעלי־חיים יוצאי־דופן, מרתקים. כך היה זה לבטח באוסטרליה, לאחר שנת 1788.
באותם ימים, מושבות־עונשין סביב פורט ג׳קסון (כיום סידני) אוכלסו באסירים שהובאו מאנגליה לאוסטרליה. כעבור עשר שנים, אסיר ששוחרר החל לחקור את החבל ההררי שהשתרע מדרום לסידני, כ־130 קילומטר בפנים האי. נכונה לו הפתעה נעימה, כשעיניו ראו לראשונה את הקואָלָה האוסטראלי. היה זה, כפי שכתב, ”בעל־חיים אחר, אשר הילידים מכנים בשם ’קולאוויין’, הדומה מאוד בחיצוניותו ל’עצלן’ האמריקני”.
האם היית רוצה לבחון מקרוב פקעת צמרירית שובת־לב זו, שכעבור מאתיים שנה הפכה מוקד־משיכה לתיירים שהגיעו לאוסטרליה שזופת־השמש? כן, ללא ספק, משום שלאחר שהמבקרים ביבשת זו מבקשים לראות קנגוּרוּ, הם אומרים לעתים קרובות: ”אנו חייבים לראות ולגעת בדובון הצמרירי שלכם”.
בעצם לא דוב
אמת, הקואלה הוא בעל־חיים קטן, שובה־לב. אורכו המירבי הוא כ־80 סנטימטר, והוא אכן נראה כדובון, בעל אף דמוי־כפתור ופרווה נאה. אך, יתכן שתופתע לדעת שהוא אינו שייך כלל למשפחת הדובים.
אמנם נכון שתדירוֹת הוא נקרא בשם דוב הקואלה, או הדוב האוסטראלי. אך, הללו אינם אלא שמות מטעים. במקום להיות בן למשפחת הדובים, דומה הקואלה יותר מכל לחיית־כיס אוסטראלית אחרת בשם הוומבאט, הקרובה יותר לבונֶה.
האנציקלופדיה האוסטראלית מכילה תיאור מלבב של יצור שובה־לב זה: ”הקואלה הוא בעל גוף שמנמן, פרווה צמרירית עבה בצבע אפור־חום ממעל ולבן־צהבהב מתחת, אוזניים עגלגלות גדולות וצמריריות, ואף קשיח, מזדקר, כמעט דמוי־חדק. ... חיה זאת יודעת לטפס בביטחה, אך הילוכה מסורבל על־פני הקרקע”.
קואלה בוגר שוקל כ־14 קילוגרם. בטבע הם חיים כעשרים שנה. יש מהם שחיו בתנאי שבי שתים־עשרה שנה.
בדומה לקנגורו האוסטראלי, הקואלה הינו חיית־כיס, ותהליך הלידה שלו אופייני לחיות־הכיס. גורי הקואלה, שבעֵת לידתם הם קטנים ואינם מפותחים במלואם, עושים את דרכם בלא־סיוע אל כיס האם, ומתמקמים שם תוך גישה נוחה לאחת משתי פטמותיה.
כעבור ששה חודשים, הברנש הקטן כבר מפותח די־הצורך ומסוגל לעזוב את הכיס לפרקי־זמן קצרים. אך, לאחר כחודשיים נוספים הוא נעשה גדול מכדי לחזור לשם. מה יעשה כעת? הוא פשוט רוכב על גב אמו, כשהוא נאחז בה היטב מחשש לחייו, שעה שהיא מטפסת מעלה־מטה על העצים.
אך, נסיעות ”חינם” אלה אינן יכולות להימשך לעד, כך שכעבור חמישה־ששה חודשים על הפעוט להסתדר לבד. ברם, בתקופה קצרה זו, זהו מראה מלבב לראות את אמא־קואלה נושאת בשמחה את תינוקה, הנאחז בגבה עטור־הפרווה. משהוא עוזב את אמו, חי הקואלה הצעיר חיי־בדידות כמעט מוחלטים, והוא בא במגע עם אחרים רק בעונת ההזדווגות.
תזונה עתירת־עלים
השם קואלה גזור ממלה השגורה בפי הילידים האוסטראליים, ומשמעותה שהחיה ממעטת לשתות. אך, כיצד יכול הקואלה להתקיים בלא מים? בכך שהוא קולט את הטל ואת הלחלוחית שבעלי־שְרָף, המהווים את מזונו.
עלי־שרף? כן, הקואלה מחפש את מזונו על 50 מינים שונים של עצי־אקליפטוס, אך פחות מתריסר אהובים עליו במיוחד. עצי־האקליפטוס ידועים יותר באוסטרליה בשם עצי־שרף, כמו יער השרף האדום, השרף האפור והשרף הכחול של טסמאניה.
מנת־המזון היומית של הקואלה הבוגר היא קילוגרם עד קילוגרם־וחצי של עלים, שאותם הוא לועס בנחת, אך ביסודיות. הוא מבלה את רוב זמנו למעלה על עצי־השרף, ויורד רק כדי
לעבור לעץ אחר. הליכתו על הקרקע מגושמת, חסרת־חן.מאחר שהוא נמנה עם החיות הליליות, הוא מקדיש את רוב שעות־היום לשינה, כשהוא יושב ישיבה רופפת במיסעף של עץ, בגובה רב מעל־פני הקרקע. לא נוח? נראה שהוא אינו סבור כך, מה גם שהמיקום מספק לו הגנה מצוינת מפני טורפים.
הניתן לביית אותו?
אם מקבלים את הקואלה בגיל רך, ניתן לביית אותו, והוא הופך לחיית־מחמד היודעת להחזיר אהבה. זוג בצפון קווינסלנד גידל חיית־מחמד זו מגיל שלושה חודשים. הגורה הקטנה יללה כל לילה, עד שלבסוף הניחו לצידה בסלסלה כרית עטופה פרוות־קואלה. הם כינו אותה בשם טֶדי, ועד שגדלה דייה לאכול מזון מוצק של עלי־שרף, היא ניזונה מחלב־פרה, שאותו ליקלקה בדומה לחתלתולה.
הבעיה היתה שטדי הורגלה כל־כך לחברת בני־אדם, עד כי שנאה להישאר לבד ואהבה שישאו אותה כשם שנושאים ילד. היא בעצם הפכה למיטרד. חייה משביעי־הרצון נמשכו שתים־עשרה שנה. ניתן, איפוא, לביית את הקואלה, אך עתה זה לא־חוקי באוסטרליה להחזיק בו כחיית־מחמד.
מוגן לאחר שהיה צפוי להכחדה
בתחילה המאה, הקואלה היה כה רב במספר, עד כי דוּוח שמיליונים מהם שכנו על־פני היבשת. אך, מאחר שהם ישנים במהלך היום במיסעפי עצי־האקליפטוס, היוו הם מטרה כה נוחה, שהם נורו באלפיהם לשם הספורט.
אחר־כך, כאשר גבר הביקוש לפרוותם הרכה הכסופה־אפורה, החלו לטבוח אותם בהמוניהם. למשל, ב־1908, נמכרו קרוב ל־000,60 פרוות־קואלה בסידני בלבד. וב־1924, ייצאו המדינות שבמזרח־אוסטרליה למעלה משני מיליון פרוות.
למרבה השמחה, הממשלה הפדראלית של אוסטרליה נוכחה בסכנת־ההכחדה שנשקפה ליצורים מלבבים אלה, ובשנת 1933 העבירה חוקים שאסרו את ייצוא הקואלה ומוצריו. כיום הקואלה הינו בעל־חיים מוגן.
ארצות אחרות ניסו להחזיק את הקואלה בגני־החיות שלהן, אך ללא הצלחה מרובה. קשה היה להתמיד בהזנה המיוחדת של עלי־אקליפטוס טריים. אך, מדינת קליפורניה, שבארה״ב, הצליחה בכך, בעיקר משום שהאקלים בה נוח לגידול עצי־אקליפטוס. עתה יש בגני־חיות בסאן־דייגו ובלוס־אנג׳לס אוכלוסיות־קואלה בריאות ומשגשגות. בשנים האחרונות נשלחו חיות־כיס אלה ליפן, שם משתמשים בשיטות בדוקות־היטב כדי לשמור על בריאותן.
האם יישרד הקואלה הצמרירי?
נראה שהמדיניות השקולה למנוע טבח זדוני של הקואלה, עשויה להגדיל את סיכוייו לשרוד. הסופר אֶליס טראפטון מסיים את ספרו Furred Animals of Australia (החיות עוטות־הפרווה של אוסטרליה) במישאלה זו: ”הקואלה שובה־הלב הינו חיה שאינה גורמת כל נזק, בכל אתר שהוא. עד כמה שמחים היינו אילו מספרם היה כה רב, שהם היו פוקדים את המשקים החקלאיים והפרברים כפי שעושה תדירוֹת האופּוסוּם! מי יתן ומספרם ישפע בדרך־נס, כך שישכנו בשלווה בשמורות־יער מוגנות”.
אוהבי חיות בכל מקום חוזרים פה־אחד אחר תקווה נאצלת זו, לא רק למען הקואלה הצמרירי, אלא למען כל היצורים היפהפיים השוכנים עימנו על כדור־הארץ, שהונחו כאן כדי שנשבע מהם עונג והנאה.
[תמונה בעמוד 24]
קואלה בוגר אוכל מדי יום קילוגרם עד קילוגרם־וחצי עלי אקליפטוס, בלעסו אותם בנחת, אך ביסודיות