מחדשות העולם
מחדשות העולם
חיפושית־הזבל
הפרה מטילה בממוצע מ־10 עד 15 גושי צואה ביום; הפיל מטיל קרוב לשני ק״ג בשעה. אם תוסיף לאלה את גללי כל שאר בעלי־החיים, כולל האדם, יתכן שתיתמה כיצד זה אין כדור־הארץ מכוסה שיכבה עבה של צואה. כאן נכנסת לתמונה חיפושית־הזבל. ברגע שבעל־חיים מטיל גוש צואה, מתכנסות אלפי חיפושיות, מכ־120 סוגים שונים, ומסלקות אותו מיד. חוקרים מנו 000,16 חיפושיות בגליל אחד של פיל, שנעלם כליל תוך שעתיים. יש מיני חיפושיות הנאחזות בשער־הפרווה שבאחוריהן של בהמות שונות, ועטות על הגללים מיד עם הטלתם. מן השאריות הן יוצרות כדורים, וקוברות אותם כמזון לצאצאיהם. בתוך כך הן מבצעות שירות נוסף לאנושות — הן מדשנות את האדמה בחומר עשיר בחנקן. בנוסף לכך, הן חורשות ומאווררות את האדמה, וזחלי החיפושיות מחסלים רימות ותולעים טפילות הנמצאות בצואה, המפיצות מחלות. המצרים הקדומים כה העריכו את שירותיה של חיפושית־פרעה, עד כי העריצוה.
השיניים מתקנות את עצמן?
אם תינתן לשיניים שהות מספקת, הן יערכו תיקונים קלים בעצמן. מסקנה זו הביא פרופסור טדאשי ימאדה, בכתב־העת הרפואי היפני שיקאַי־טֶנבוֹ. כשסוכר — בכל כמות שהיא — נכנס אל הפה, הפלַאק (רובד חיידקי השן) המכסה את השיניים נעשה חומצתי למשך 8 עד 20 דקות. פלאק חומצתי זה מכרסם בסידן שבשן ויוצר מה שיַמאדה מכנה בשם ”מִינִי־חורים”. אך, לדברי ימאדה, סידן המצוי ברוק ממלא אט־אט את מקומו של הסידן שאבד, כך שכעבור שעות מספר השיניים חוזרות לתקינותן. מאחר שקורט סוכר נמצא במרבית מזוננו, ממליץ ימאדה על ציחצוח קבוע של השיניים, במיוחד לפני השינה, ועל הימנעות מחטיפים בין הארוחות, כדי להעניק לשיניים שהות מספקת לתקן את עצמן.
שנהב צמחי
הביקוש לשנהב קירב את הפיל אל סף־ההכחדה. ”עתה מפיקים מיערות־הגשם של דרום־אמריקה תוצר טבעי העשוי לסייע בהפחתת הביקוש הזה”, מוסר כתב־העת אינטרנשנל וויילדלייף. ”התוצר נקרא טַגואה, אך שלא כשיני הפיל, הוא גדל על עצים”. השנהב הצמחי מופק מגלעינים מיובשים ומלוטשים של דקל דרום־אמריקני. כשהוא מגולף, הוא דומה להפליא לשנהב הפיל הן במראהו והן במגעו, ואף בנקבוביוּת שלו. שמו הביולוגי הוא פייטלפָס, שמשמעו ”צמח הפיל”. חסרונו היחיד הוא גודלו, העולה במיקצת על 5.2 ס״מ, והמגביל את הפריטים שניתן לייצר ממנו. השימוש בשנהב צמחי איננו חדש. הוא קיים זה למעלה ממאה שנה. הוכנו ממנו כפתורים ואביזרים אחרים. אך, לאחר מלחמת־העולם השנייה, התחרו בו חומרים פלסטיים חדשים וזולים, ותעשיית הטַגואה חוסלה ולמעשה נשכחה. השימוש בטַגואה כבר הולך וגדל ביפן, צרפת, איטליה, גרמניה וארה״ב.
הטרגדיה שפקדה את הים השחור
”משך דורות סיפק הים השחור עורות־דולפין, קוויאר ודגים בכמויות שאיש לא חלם ששפע כזה יגיע אי־פעם לקיצו”, ציין הניו־יורק טיימס. אך, פני־הדברים השתנו. לא די בכך שכל מיפעל תעשייתי וכל עיר שלחופי הים השחור משתמשים בו כביב־שופכין, אלא שבאיזור המאוכלס בכ־160 מיליון איש, למעלה מ־60 נהרות מזרימים חומרי פסולת אל הים. הגדולים שבהם — הדנובה, הדון, הדנייפר והדניסטר — עושים את דרכם באיזור הנחשב למזוהם ביותר בעולם, ונושאים משם טונות של חומרים רעילים. דייג־יתר עשה את שלו, והתרבו מדוזות המחסלות את ביציהם וזחליהם של דגים אחרים. כתוצאה מכך, רק 5 מתוך 26 מיני הדגים המסחריים ששרצו במים אלה ב־1970, נמצאים כיום בכמויות מסחריות, וכלבי־הים נעלמו לחלוטין. ”אף אם יעלה בידנו לעצור את כל הזיהום בבת־אחת, כבמטה־קסם”, אומר הביולוג יוּבנַאלי זייצֶב, ”יהא זה בלתי־אפשרי לחזור למצב ששרר בשנות החמישים. לטבע חוקים משלו”.
סדר־עדיפויות מעוות
בהתאם לחוברת ההולנדית אינטרנשנל סמנוורקינג (שיתוף־פעולה בינלאומי), ניתן היה לשפר במידה ניכרת את תנאי המגורים במדינות המתפתחות, אם ממשלותיהן היו משנות את התקציב הלאומי. החוברת, שביססה את מסקנותיה על דו״ח שיצא לאחרונה לאור מטעם תכנית הפיתוח של האו״ם, ציינה ש”אילו היו המדינות המתפתחות מקפיאות את תקציבן הצבאי”, היו הן חוסכות למעלה מעשרה מיליארד דולאר לשנה. סכום זה, המכוּנה בחוברת ”דיבידנד השלום”, די בו כדי לממן חינוך יסודי, רפואה כללית, ודי מזון ומי־שתיה בטוחים. אך, החוברת מוסיפה כי מדינות רבות ”מקדישות לנשק סכום כפול לפחות מזה שהן מקדישות לחינוך ולרפואה”, ומנתה דוגמאות באפריקה, באסיה ובדרום־אמריקה.
קידוח בעורקים
כתב־העת אסיה־וויק מסר, שרופאים באוסטרליה משתמשים במכשיר חדש יוצא־דופן לפתיחת עורקי־לב סתומים ולשטיפתם. המכשיר, המכוּנה ”רוטָבלטור”, מצויד בראש זעיר המכוסה אלפי רסיסי יהלומים מיקרוסקופיים. הראש מסתובב 000,190 סיבובים לדקה, ומפרק את החומרים שהסתיידו הסותמים את העורקים, לגרגרי אבק כה דקים, שהם חדלים להוות סכנה לשבץ מוחי. זרם־הדם מסלק אותם. לדברי כתב־העת אסיה־וויק, המכשיר כה מדויק עד כי ”בהדגמות הוא יוצר חריץ בקליפה של ביצה טרייה, מבלי לפגוע בקרום הפנימי”.
עץ ללא גזע
”אין לנו בהווה כל הסבר כוללני להתפתחות החיים עלי־אדמות”, ציינה החוברת הפריסאית לה־פיגרו מגזין. בדווחה על כינוס בינלאומי בנושא מוצָא החיים, שנערך בעיר בלוָוא, שבצרפת, בו השתתפו 220 מדענים ידועים מרחבי העולם, מסרה החוברת: ”התיאוריות הישנות מתמוטטות”. החוברת סיכמה את הערותיהם של מספר מדענים בזה הלשון: ”התיאוריה של דארווין יכולה להסביר מספר תופעות מישניות, אך לא את השלבים החיוניים של האיבולוציה, כגון הופעת איברים חדשים או צורות־חיים חדשות כמו משפחת הציפורים או מחלקת בעלי־החוליות”. בהתייחסו לפערים העצומים שבתיאוריה, אמר הפליאונטולוג רוברט פונדי: ”אם נדמיין לעצמנו אילן־יוחסין אבולוציוני, הרי שקיימים בו רק העלים וענפים ספורים, אך חסרים בו הגזע והסיקוסים (”העיניים”). עץ זה איננו מסוגל לעמוד!”
התמנון הרכרוכי
אף־על־פי שלתמנון מראה מרושע, הרי שלדברי החוברת אפריקן וויילדלייף, אין הוא כזה. אף שהתמנון יגן על עצמו לכשיותקף, הוא בעצם ביישן ואינו נוטה להתקיף. מלבד זה, הוא מסוגל לפתור לעצמו בעיות. מדענים ערכו ניסוי, בהעמידם בתוך צינצנת סגורה סרטן־ים כפתיון לשני תמנונים. כל אחד מהם למד עד־מהרה לפתוח את מיכסה־הצינצנת. החוברת מסרה על הדרכים בהן תמנון־בית הבטיח שיקבל את ארוחת־הערב שלו: ”המשפחה נהגה להאכילו לפני ארוחת־הערב המשפחתית. לעתים, כששכחו לעשות כן לפני שהסבו לשולחן, נאחז התמנון בזכוכית בכל שמונת רגליו והחליף את צבעיו במהירות כדי למשוך את תשומת־לבם. ואם זה לא הצליח, הוא היה מרים אבן מתחתית המיכל ונוקש בנחישות בזכוכית עד שיאכילוהו”.
השחפת משתוללת
התפשטות סוגים מסוכנים ביותר של מחלת השחפת ברחבי ארה״ב הניעה את רשויות הבריאות להכריז על אובדן השליטה במחלה. ”בזמן החדש, השחפת מעולם לא הדאיגה אותנו כמו עתה”, ציין ד״ר דיקסי סניידר, מומחה לשחפת מן המרכז לפיקוח על מחלות. זאת, ”משום שהשחפת משתוללת ברחבי המדינה”. אף־על־פי שעד לפני ארבעים שנה נימנתה השחפת בין המחלות הקטלניות העיקריות, הרי שהשימוש באנטיביוטיקה, יחד עם השיפור בתנאי המגורים והתברואה, איפשרו להשתלט עליה. אך, מאז 1984, הודיעו מרבית המדינות על גידול במספר הלוקים במחלה, כולל סוגי־שחפת העמידים בפני התרופות החדישות ביותר. המחלה מועברת באוויר על־ידי טיפות־הריר של חולה שמשתעל. מֶתֶג השחפת יכול לקנן בגופו של אדם בריא במשך שנים מבלי שהמחלה תופיע, אך אם אין מטפלים בהידבקות מלכתחילה, מספר רב של נדבקים ייכנעו למחלה במוקדם או במאוחר.
ילדים וכלי־ירי
בארה״ב נהרגים מדי יום ביומו כ־8 ילדים — כ־000,3 מדי שנה — מכלי־ירי. מספר הפצועים המשוער גדול פי־חמישה מן המספר הזה. הסיבה לכך היא, ש”בכמחצית מן הבתים בארה״ב מצויים רובים”. כך מוסרת ”איגרת וולנֶס”, שמטעם אוניברסיטת קליפורניה, ברקליי. ”תאר לעצמך, שכאשר ילדיך או נכדיך מבקרים אצל שכן, קיים סיכוי של חמישים אחוז שיימצא בביתו רובה, ובמחצית מכלל הבתים האלה יהיה אקדח. מה גם שהרובה עלול להיות בהישג־יד”. הסכנה הנשקפת לילדים גדולה יותר, לא רק מפני שהם רגילים לשחק ברובי־צעצוע זהים, אלא גם מפני שהם מושפעים מן השימוש השכיח בכלי־ירי בסרטים ובתכניות טלוויזיה. רק ילדים מעטים יודעים כיצד ליטול לידיהם רובה בצורה בטוחה, וכשילדים נפצעים, הם ניזוקים באורח חמור הרבה יותר, כיון שאיבריהם צפופים וראשם גדול יחסית לגופם לעומת ראש המבוגר. ”מבחינה בטיחותית, עדיף שלא תרכוש רובה ולא תחזיק אותו בביתך”, יעצה ”איגרת וולנס”.