חיי כציירת
חיי כציירת
שיזוקו קוובטה מספרת
”עדי־יהוה, האנשים הנפלאים שמבשרים את הבשורה הטובה בעולם כולו” היה נושאו של אחד הציורים שלי שהוצג בתערוכה בוורסי, צרפת, בשנת 1999.
פחות משבוע לפני התערוכה, הפיצו עדי־יהוה בכל רחבי צרפת 12 מיליון עלונים שהסבו את תשומת הלב ליחס הלא־הוגן לו זכו מצד הממשל. הציור המהלל את העדים זיכה אותי בפרס מיוחד. לאחר מכן, האחראי על הצגת הציור אמר: ”לך יש אומץ, אבל גם לי יש. לכן אני מעניק לך את הפרס המיוחד”.
ציירים רבים מנסים להביע תחושות ורגשות בציורים שלהם. גם אני מנסה לעשות זאת. אני מציירת את מה שאני מרגישה, והציורים שלי עליזים, ומשקפים את השמחה והאושר שלי. בילדותי גיליתי את ההנאה שבשילוב יצירתיות עם ציור.
מדוע התחלתי לצייר
נולדתי בשנת 1920 להורים אמידים במוריוקה, יפן. לאחותי הגדולה ולי היו מורים פרטיים לריקוד יפני, לסידור פרחים, לטקס
התה, לקוטו (הציתר היפני), לפסנתר, לשירה ועוד. שנאתי את כל זה. כאשר המורים באו, הייתי בורחת ומתחבאת. המשרתים היו צריכים לחפש אחריי ולגרור אותי לשיעורים.מה שתיעבתי בשיעורים היה הנוקשות. אנשים שמעולם לא פגשתי לפני כן הכתיבו לי איך לרקוד, לסדר פרחים ולהגיש תה. הרגשתי חנוקה, כאילו אין מקום לדמיון שלי ולמטרות האישיות שלי. אבל כשציירתי, איש לא הציץ מעבר לכתפי. איש לא אמר לי מה לעשות. כאן זכיתי לחופש לו השתוקקתי.
מאחר שלא היה לי מורה פרטי לציור, יכולתי להיות יצירתית ולאלתֵר, ואיש לא מתח עלי ביקורת. עם הזמן הציורים שלי הפכו לנועזים יותר. ובערך בגיל 12, התחלתי לקחת את עניבות המשי של אבי ולצייר עליהן. זמן קצר לאחר מכן, הכנו שמלות בבית־הספר. המורה נדהמה לראות שגזרתי חצי מקדמת השמלה ובמקומה תפרתי בד לבן. אך גם היא, כמו אבי, לא אמרה דבר.
חלומות ומציאות
עוד בבית־הספר היסודי נהגתי לומר שכאשר אגדל אהיה אמנית. לא שיניתי את דעתי, ורציתי ללמוד אומנות באוניברסיטה; אבל הוריי לא הרשו לי. הם אמרו שביפן בוגרת חוג לאומנויות אינה נחשבת לכלה הגונה. לכן למדתי קורס בכלכלת בית.
אהבתי שירה וספרות שאינן יפניות, וקראתי הרבה. אך באותם ימים הללו נחשבו לספרות של האויב. היה מסוכן אפילו להחזיק ספרים כאלה ברשותך. בבית־הספר למדתי חמש שנים צרפתית אצל מורָה לצרפתית, אך התנאים השתנו ביפן ואפילו גילוי עניין בשפות זרות נחשב אז לחשוד. נאסר עלינו חופש דיבור.
ב־1943, כשמלחמת העולם השנייה השתוללה, החמיא לי שגבר אחד, לאחר שהביט ב־40 תמונות של בחורות צעירות שהגיעו לפרקן, בחר דווקא בי כרעיה אפשרית. בדיעבד התברר לי שאמו וידידתה ביקרו בשכונה שלנו ובחנו אותי בחשאי. לאחר מכן המשפחה שלי קיבלה הצעת נישואין רשמית מן המשפחה שלו, ושכנעו אותי להסכים. פגשתי את הגבר פעם אחת בלבד לפני החתונה.
לאחר שהתחתנו, היינו יום יום בסכנת מוות מפני התקפות אוויריות, ולבסוף ביתנו עלה בלהבות יחד עם שאר העיר. הניצולים נמלטו להרים, אך אפילו שם יכולנו לשמוע את הסירנות ולראות את מטוסי הקרב. זה היה מפחיד מאוד. כולם סבלו. גם עשר השנים שאחרי המלחמה היו מלאות סבל.
מלבד שלושת ילדינו, גרו איתנו גם חמותי וששת אחיו ואחיותיו של בעלי. אומנם העסקנו משרתים, אך כולנו נאלצנו לעבוד בשדות כדי שיהיה לנו אוכל. באותה תקופה הייתי מאוד עצובה; שכחתי צחוק מהו. אך פחדתי שאם אביע במילים את מה שעל לבי, זה לא יובן כהלכה. לכן בהדרגה גיליתי שאני יכולה לבטא את רגשותיי דרך האומנות.
זוכה להכרה כציירת
אפילו אדם בעל כישרון אומנותי חייב להשקיע מאמצים רבים בטרם יראה פרי בעמלו. קניתי ספרי אומנות, ולמדתי אצל כמה אמנים מן השורה הראשונה ביפן. איש מהם לא המליץ לי לשנות את הסגנון שכבר פיתחתי בילדותי.
אף שבאותה תקופה ציירתי להנאתי, ולא הצגתי את הציורים שלי בתערוכות, מבקרי אומנות החלו להבחין בעבודתי. אך עם הזמן תהיתי מה אנשים חושבים על הציורים שלי. לכן ב־1955 ערכתי את התערוכה הראשונה שלי ברובע גינזה שבטוקיו. התערוכה נקראה ”מאבק שקט, דיבור אילם, היומן שלי”, והיו בה ציורים שתיארו את חיי היומיום. התערוכה היתה סיפור הצלחה.
איך פגשתי את העדים
ב־1958 משפחתנו עברה לטוקיו משום שבעלי ואני רצינו שהילדים שלנו יתחנכו בבתי־ספר טובים ושיזכו להשכלה הטובה ביותר. חיי סבבו סביב הציור. עשיתי לי הרגל לצייר כחמש שעות ביום. בערב הייתי יוצאת עם חבריי האמנים, ובעלי היה יוצא עם החברים שלו. לא היה לנו מושג איך לחנך את הילדים.
העבודה של בעלי גזלה את מירב זמנו, ולכן האחריות לגדל את הילדים נפלה על שכמי, מה שגרם לי לאבד ביטחון. כילדה למדתי בבית־הספר של המנזר הקתולי, ותהיתי אם חינוך מקראי כזה יועיל לילדיי. בשכונה שבה גרנו, שכונת אומורי בטוקיו, היתה כנסייה לותרנית בדיוק מול הבית שלנו, והצעתי לילדים שנלך לשם. אך מעולם לא עשינו זאת.
במקום זאת, למחרת — בראשית שנת 1959 — ביקרה בביתנו עדת־יהוה. מהר כינסתי את כל הילדים, וכולנו ישבנו להקשיב לה. העדה הסבירה מתוך המקרא שאנו חיים בתקופה חשובה שבה עומד אלוהים לסלק את הרשע מכדור־הארץ. הזמנתי ארבעה ספרי מקרא וספרות מקראית נוספת והסכמתי בשמחה להצעתה לבקר אצלנו אחת לשבוע וללמד אותנו. שאלתי אותה מה המחיר החודשי של שיעורים פרטיים אלה, ונדהמתי כשנודע לי שעדי־יהוה אינם מקבלים תשלום עבור ההוראה שלהם. כמה שונים הם היו מכל המורים הפרטיים שהכרתי!
הבנות שלי קיבלו ברצון את האמת המקראית, ואפילו התחלנו לערוך שיעור קבוצתי שבועי בבית שלנו. אך אחרי כמה שיעורים, התחלתי לחוש אי נוחות. עבורי שעת הלימוד היתה שעה קשה, ולכן לפעמים התחבאתי או יצאתי מהבית כשהגיע הזמן לשיעור המקרא שלי.
הבעיה שלי היתה שהבנתי שכל הכתוב במקרא נכון, ושעלי להתאים את חיי להדרכה המקראית. אך במקביל הייתי נחושה בדעתי להיות ציירת טובה, והאמנתי שעלי לשמור על חשיבה עצמאית כדי להיות יצירתית. האי־שקט הפנימי שלי פגע בציור. הציורים שלי נדחקו לקרן זווית בתערוכות.
הנסיעה לפאריז
הרגשתי שביקור בפאריז יעזור לי לשפר את הציורים שלי. לכן בשנת 1960 נסעתי לפאריז, מאחר שנערכה אותה עת בצרפת תערוכה גדולה של אומנות יפנית. מבין כל האמנים היפנים, הייתי האשה היחידה. תנאי המחייה, הביגוד, תפישת העולם והצבעים, הכל היה שונה ומרגש בפאריז. התערוכה נמשכה ארבעה ימים, ולהפתעתי נכחו בה ראשי המדינה. אך דבר אחר שהפתיע אותי היה שהנשים הוקסמו משמלות הקימונו שלבשתי. החלטתי להאריך את שהותי שם.
לא ידעתי איך לסדר שישלחו לי כסף מיפן, ולכן התחלתי למכור את שמלות הקימונו שלי. כך יכולתי לבלות שלושה חודשים בגלריות לאומנות, וללמוד עבודות של אחרים המוצגות בהן. לא אחת אני נזכרת בדברי הצייר שציורו היה תלוי בתערוכה ליד הציור שלי. הוא אמר: ”אני מצייר את זוהר השמש. הציור שלך הוא ברובו חשוך ושחור, משום שאת מושפעת מן הפילוסופים של המזרח”.
זוג נשוי ממשרד הסניף של עדי־יהוה בפאריז ביקר בדירתי. לאחר כמה ביקורים, הסכמתי לבסוף להתלוות אליהם לאסיפה.
כאשר הגעתי לשם, נדהמתי ממה שראיתי. אשה אחת חבשה כובע רחב תיתורה יפהפה בצבע אדום. אשה אחרת לבשה שמלה בצבע ירוק זוהר. הבגדים שלבשו שם שיקפו סגנון וטוב טעם, ודעתי על העדים השתנתה מקצה לקצה.התרשמתי גם מהתוכנית. ראיתי שאותה מתכונת של אסיפות נערכת בכל רחבי תבל, ושלומדים שם אותם דברים, וזה גרם לי להבין שיש משהו מיוחד בקבוצה הזאת ובפעילות שלה. הבנתי שאני מתרועעת עם האנשים שאלוהים מדריך, וזה נגע ללבי.
קבלת החלטות
לאחר ששבתי ליפן, התחלתי ללמוד את המקרא ברצינות. גיליתי שיש בקווים המנחים שמאת הבורא הרבה יותר חופש פעולה ממה שחשבתי. ברוב אהבתו הוא חנן כל אחד מאיתנו באישיות משלו, בכישורים משלו ובחופש לפתח כישורים אלה. הבנתי שלא אצטרך לוותר על אהבתי לאמנות אם אהיה עדת־יהוה.
בנותיי ואני התקדמנו בשיעורי המקרא שלנו. אחת מהן הקדישה את חייה ליהוה וסימלה זאת בטבילה ב־1961, והשנייה ב־1962. עד היום שתיהן משרתות את אלוהים בנאמנות. עם זאת, אני עדיין היססתי. בשנת 1965 עודד אותי לויד בארי, ששירת באותם ימים כמשגיח על פעילות ההטפה של עדי־יהוה ביפן. הוא אמר לי: ”תחשבי אילו ציורים נפלאים יוכלו אנשים מושלמים לצייר בגן־עדן!” בשנה שלאחר מכן נטבלתי.
השפעת הדבר על ציוריי
במבט לאחור, אני יכולה לראות כיצד השינויים שחוללתי בחיי ובאישיותי השפיעו על הציורים שלי. הציורים הראשונים שציירתי היו חשוכים וקודרים, ושיקפו את הכאב, הסבל והייאוש שחשתי. אבל אז למדתי מהמקרא על הבורא, על תכונותיו הנפלאות, על האושר הנובע מהסבת תהילה לשמו ועל העקרונות הנכונים לחיים. הרגשות שלי השתנו, ועימם גם הציורים.
כעת אני מקדישה זמן רב כדי לשתף את הזולת במסר המקראי, ועושה זאת באופן קבוע. אני שמחה מאוד ונהנית לשוחח עם אנשים על תכונותיו של אלוהים, על מטרתו הנפלאה להפוך את כדור־הארץ לגן־עדן תחת שלטון בנו, ישוע המשיח. פעילות מקראית זו ממריצה אותי, ואז אני פשוט חייבת לקחת מכחול ולתת ביטוי לרגשותיי. במשך השנים האושר שלי הולך וגובר, וגם הציורים שלי נעשים עליזים יותר.
שימת דגש במקרא
אני מקבלת הזמנות לערוך תערוכות לציורים שלי בכל רחבי העולם — בסידני, וינה, לונדון וניו־יורק. אך הציורים שלי חביבים יותר מכל על האירופאים. מומחים מן האקדמיה המלכותית לאומנויות של הלובר בפאריז שאלו: ”איך ייתכן שהמקרא והדת המשיחית כה נגעו ללבה של אשה יפנית
וגרמו לציוריה לשקף שמחה שלא נראתה כדוגמתה במאות שנים של יצירה דתית?”מחבר התהלים הביע את רגשותיו באמצעות מוסיקה, והשתמש בכישרון המוסיקלי שלו כדי ללמד אחרים על נפלאות אלוהים. המטרה שלי דומה. אני רוצה להלל את יהוה. אני רוצה מאוד שאנשים יראו בציורים שלי את השמחה שניתן להשיג רק אם מכירים את יהוה ואת תכונותיו הנפלאות. מבקר אומנות ציין לגבי שמות הציורים שלי: ”האמנית נמנעת במיומנות מלהשתמש במילים משלה, ונותנת באובייקטיביות למקרא לדבר”. אני שמחה מאוד שאנשים מכירים בכוחו של המקרא בציוריי.
ב־1995, המועצה העולמית לאומנויות, ארגון אומנות בינלאומי שהמרכז שלו שוכן בטוקיו, דירג אותי במקום הראשון בין אמני העולם מן השורה הראשונה. המועצה ציינה לגבי ציוריי: ”האמנית מצטטת מילים מן המקרא כשמות לציוריה... בכל ציוריה נראה ספר מקרא, אך אלה הם בדיוק החיים של אמן המתהלך עם אלוהים”.
דבריהם התייחסו לעובדה שלא אחת מופיע בציוריי ספר מקרא פתוח. לאחרונה שילבתי בציוריי עמודים מודפסים מן המקרא. לכן עין המתבונן נמשכת לשם הציור, למילים שבמקרא וגם לדרך שבה אני מתארת את הכתוב בציוריי.
ב־1999 הוצגו חלק מציוריי בתערוכה בבנגקוק שבתאילנד. אחד הציורים נקרא ”כמה נפלא ברא יהוה אלוהים את הארץ, לשבת אדם יצרהּ”; ציור אחר נקרא ”תפילה למלך דוד: ’יהוה, יחֵד לבב העם הזה עימך’”. הוזמנתי לארמון מלך תאילנד יחד עם כמה אמנים נוספים. המלך רצה לדון איתי בציורים שלי, ושאל אותי הרבה שאלות. היתה לי הזדמנות לשוחח עימו ארוכות, וסיפרתי לו על אמונתי המבוססת על המקרא. לאחר מכן נתתי לו אחד מציוריי במתנה.
מזה כ־35 שנה שאני חברה בוועדה האומדת את ערך עבודתם של אמנים אחרים. ציורים שאני אוהבת משקפים רגש. לדעתי ציור הוא טוב כשהוא משאיר בי חותם, כשהוא משרה עלי שלוות נפש. אני מעריכה מאוד את התמונות שמתפרסמות בספרות של עדי־יהוה, משום שהן משיגות את יעדן לייצג נאמנה את המסר המקראי.
הברכות בשירות אלוהים
בזכות הציורים שלי היו לי הזדמנויות בלתי רגילות לשאת עדות על יהוה אלוהים ועל המטרות הנאדרות שלו לגבי כדור־הארץ. כך עשיתי כשהתראיינתי לכתבות בכתבי עת ולתוכניות טלוויזיה. למעשה, אני משתדלת להסביר בכל מקום ולכל אדם, שרק בזכות האמונה, השמחה והאושר הנובעים משירות יהוה אלוהים, אני מסוגלת לצייר ציורים כאלה.
אין לי ספק שאם היה עלי לוותר על אמונתי, לא יכולתי לצייר כפי שאני מציירת. אני יכולה לצייר כך רק משום שאני עדת־יהוה ומשום שהאמת שבדבר־אלוהים ממלאת אותי שמחה ואושר.
[תמונה בעמוד 21]
כשהייתי בפאריז
[תמונה בעמוד 22]
עם שתי בנותיי כיום