אמות המים הרומיות הן מבין המבנים ההנדסיים המרשימים ביותר שנבנו בעת העתיקה. ”השווה נא למבני ענק כה רבים החיוניים [להובלת] מים כה רבים, את הפירמידות הבטלות או המפעלים חסרי התועלת ובכל זאת מפורסמים של היוונים!”, כתב סקסטוס יוליוס פרונטינוס, מושל רומי ונציב המים (35–103 לספירה בקירוב).‏ *

מרבית הערים בימי קדם נבנו בקרבת מקור מים גדול, ורומא לא הייתה יוצאת דופן. נהר הטיבר והמעיינות והבארות באזורים הסמוכים סיפקו די מים לתושבי העיר בראשית ימיה. אך מהמאה הרביעית לפה”ס ואילך גדלה רומא במהירות, ולכן נזקקה למים רבים יותר.‏

מאחר שרק למעטים היו מים זורמים בבתיהם, בנו הרומאים מאות בתי מרחץ פרטיים וציבוריים. בית המרחץ הציבורי הראשון ברומא קיבל את מימיו מאמת המים אקווה וירגו, שבנייתה הושלמה בשנת 19 לפה”ס. מאחורי בניית האמה עמד מרקוס אגריפה, ידידו הקרוב של הקיסר אוגוסטוס. הוא הזרים חלק ניכר מהונו העצום לשיקום מערכת אספקת המים של רומא והרחבתה.‏

בתי המרחץ הפכו למקום מפגש חברתי, ובגדולים שבהם היו גנים וספריות. מימי האמות זרמו ללא הפסק. לאחר שעברו דרך המרחצאות, המשיכו המים אל תעלות הביוב ושטפו אותן מפסולת, לרבות פסולת שהגיעה מבתי השימוש הצמודים למרחצאות.‏

כאשר אתה קורא על אמות מים רומיות, האם אתה רואה בעיני רוחך קשתות המתנשאות לגובה רב ונמתחות אל עבר האופק? מעניין לציין שהקשתות היוו פחות מ־20 אחוז מכלל האמה. החלק העיקרי שלה נבנה מתחת לפני הקרקע. התכנון החסכוני הזה לא רק הפחית את בלאי האמה, אלא גם צמצם את הנזק שנגרם לשדות ולשכונות המגורים ששכנו בסביבתה. למשל, אורכה הכולל של אמת המים אקווה מרקיה,  שבנייתה הושלמה ב־140 לפה”ס, היה כ־92 קילומטר, אך קטעי הקשתות היוו רק כ־11 קילומטר ממנה.‏

לפני שהקימו אמת מים באזור מסוים, בדקו המהנדסים את איכות מקור המים על־ידי בחינת צלילות המים, קצב זרימתם וטעמם. הם גם לקחו בחשבון את מצבם הבריאותי של המקומיים ששתו את המים הללו. לאחר בחירת מקור מים מתאים חישבו צוותי מדידה את המסלול, השיפוע, הגודל והאורך של התעלה. הרומאים השתמשו בעבדים ככוח עבודה. לעיתים נדרשו שנים רבות כדי לבנות אמת מים, ולכן פרויקט זה היה כרוך בהוצאה כספית עצומה — בייחוד אם היה צורך בבניית קשתות.‏

כמו כן, היה צריך לתחזק את אמות המים ולהגן עליהן. במקרה אחד רתמה העיר רומא 700 פועלים לביצוע מטלות אלה. אמות המים נבנו באופן שהקל את אחזקתן השוטפת. לדוגמה, היו בהן פירים ומנהרות שאפשרו גישה לחלקי האמה ששכנו מתחת לפני הקרקע. במקרה שהיה צורך לערוך תיקונים מסיביים באמה, הִטו המהנדסים את המים מהקטע המשובש לאזור אחר.‏

בתחילת המאה השלישית לספירה כבר נבנו ברומא 11 אמות מים ראשיות. הראשונה שבהן הייתה אקווה אפיה, שנבנתה ב־312 לפה”ס. אורכה היה קצת מעל 16 קילומטר, ורובה ככולה שכנה מתחת לפני הקרקע. אמה עירונית נוספת נקראה אקווה קלאודיה, וחלקים ממנה נשתמרו עד ימינו. אורכה היה כ־70 קילומטר, והיו בה כ־10 קילומטרים של קטעי קשתות, שחלקן התנשאו לגובה של 27 מטר!‏

מה הייתה כמות המים שהובילו האמות אל העיר? כמות המים הייתה אדירה. למשל, אמת המים אקווה מרקיה הובילה אל רומא כ־190,000 מטרים מעוקבים של מים מדי יום. המים התקדמו באמה בעזרת כוח הכבידה, ובהגיעם לאזורים עירוניים הם זרמו לתוך מתקני חלוקה ומשם לצינורות שתיעלו אותם למתקני חלוקה אחרים או למוקדי מים שונים. יש המעריכים שמערכת המים של רומא התרחבה עד כדי כך שהיא יכלה לספק למעלה מ־1,000 ליטר מים לאדם ביום!‏

עם התפשטותה של האימפריה הרומית ”נבנו אמות מים בכל מקום שאליו הגיעו הרומאים”, נאמר בספר אמות מים רומיות והובלת מים ‏(Roman Aqueducts & Water Supply). עד היום המבקרים באסיה הקטנה, צרפת, ספרד וצפון אפריקה מתמלאים השתאות למראה המבנים ההנדסיים הקדומים המרשימים הללו.‏