הייה נאמן כאיתי
הייה נאמן כאיתי
”גדולים ונפלאים מעשיך, יהוה אלוהי צבאות; צדק ואמת דרכיך, מלך הגויים. מי לא ייראך, יהוה, ולא ייתן כבוד לשמך? כי אתה לבדך קדוש [”נאמן”, ע״ח]”. השיר הזה, שהושר בשמיים בפי ”המתגברים על החיה ועל צלמה”, מצביע על נאמנותו של אלוהים (ההת׳ ט״ו:2–4). יהוה רוצה שעובדיו יחקוהו בגילוי תכונה רצויה זו.
מאידך, השטן עושה כל שבכוחו על מנת להפריד את עובדי אלוהים הארציים מאהבתו של אלוהיהם. למרות זאת, רבים שומרים אמונים לאלוהים גם בתנאים קשים ביותר. עד כמה שמחים אנו שיהוה מוקיר מסירות זו! המקרא מחזק את ידינו ואומר: ”יהוה אוהב משפט, ולא יעזוב את חסידיו” (תהל׳ ל״ז:28). כדי לסייע לנו להישאר נאמנים, שיבץ אלוהים בדברו את סיפורי מעשיהם של רבים מנאמניו. אחד מהם הוא סיפורו של איתי הגִתי.
’נוכרי וגולה’
איתי היה ככל הנראה יליד העיר הפלשתית המוכרת גת, עירם של גולית הענק ושל אויבים אימתניים אחרים של עם ישראל. הלוחם המנוסה איתי מגיח אל זירת האירועים המקראית בימי מרד אבשלום בדוד המלך. איתי ו־600 הפלשתים שהיו עימו חיו אז כגולים באזור ירושלים.
מצבם של איתי ושל תומכיו אולי הזכיר לדוד את ימיו שלו כפליט שנאלץ לנדוד מארצו, בשעה שהוא ו־600 לוחמים עבריים עקרו אל שטחי הפלשתים ונכנסו לתחום ריבונותו של אכיש מלך גת (שמ״א כ״ז:2, 3). מה יעשו איתי ואנשיו לנוכח המרד של אבשלום בדוד? האם יחברו לאבשלום, יישארו ניטראליים, או יקשרו את גורלם עם גורל דוד ואנשיו?
נסה לדמיין את המתרחש: דוד נמלט מירושלים ונעצר במקום הקרוי ”בית המרחק”. זהו אולי הבית האחרון בפאתי ירושלים בדרך המוליכה להר הזיתים לפני חציית עמק קדרון (שמ״ב ט״ו:17). כאן סוקר דוד את כוחותיו החולפים על פניו. והנה מתברר לו שעימו לא רק עברים נאמנים, אלא גם כל הכְּרֵתִי וכל הפְּלֵתִי. בנוסף, מתלווים אליו כל הגִתִים — איתי ו־600 לוחמיו (שמ״ב ט״ו:18).
מתוך אהדה כנה אומר דוד לאיתי: ”למה תלך גם אתה איתנו? שוב ושֵב עם המלך [ככל הנראה אבשלום]; כי נוכרי אתה, וגם גולֶה אתה למקומך. תמול בואך [באת] והיום [האם] אניעך עימנו ללכת, ואני הולך על אשר אני הולך? שוב והשב את אחיך עימך, [”ויהוה יעשה עימך”, תרגום השבעים] חסד ואמת!’” (שמ״ב ט״ו:19, 20).
בתגובה מכריז איתי על נאמנותו חסרת הפשרות לדוד. הוא משיב: ”חי יהוה וחי אדוני המלך, כי אם במקום אשר יהיה שם אדוני המלך, אם למוות אם לחיים, כי שם יהיה עבדך!” (שמ״ב ט״ו:21) ייתכן שהדבר הזכיר לדוד מילים דומות שנאמרו בפי רות, סבתו הגדולה (רות א׳:16, 17). דוד מתרשם עמוקות מדבריו של איתי ואומר לו: ”לך ועבור” את עמק קדרון. ”ויעבור איתי הגתי, וכל אנשיו וכל הטף אשר איתו” (שמ״ב ט״ו:22).
”להדרכתנו”
”כל מה שנכתב מקדם, נכתב להדרכתנו”, אומר הכתוב ברומים ט״ו:4. לכן טוב נעשה אם נשאל מה נוכל ללמוד מדוגמתו של איתי. אילו סיבות אפשריות הניעו אותו להיות נאמן לדוד? אף שהיה נוכרי גולה מפלשת, הכיר איתי ביהוה כאלוהים חיים ובדוד כמשיח יהוה. איתי הביט אל מעבר לאיבה ששררה בין עם ישראל לבין הפלשתים. הוא ראה בדוד לא רק כמי שהרג את הלוחם הפלשתי גולית ורבים אחרים מבני עמו (שמ״א י״ח:6, 7). איתי ראה בדוד אדם האוהב את יהוה וללא ספק הבחין בתכונותיו המרשימות. מנגד למד דוד להוקיר את איתי. הוא אף הפקיד ב”יד איתי הגתי” שליש מכוחותיו בקרב המכריע מול כוחות אבשלום! (שמ״ב י״ח:2).
גם אנו חייבים לעשות מאמץ להביט אל מעבר להבדלים תרבותיים, גזעיים ואתניים ולהתגבר על דעות קדומות ורחשי איבה שאולי עדיין מקננים בנו. תחת זאת, עלינו להתמקד במעלותיהם של אחרים. הקשר שנוצר בין דוד לאיתי ממחיש שאם נכיר ונאהב את יהוה, יעזור לנו הדבר להתגבר על מחסומים אלו.
כשנחשוב על דוגמתו של איתי, נשאל את עצמנו: ’האם אני מסור ונאמן באותה מידה לדוד הגדול יותר, המשיח ישוע? האם אני מוכיח את נאמנותי בהשתתפותי הנלהבת בהכרזת בשורת המלכות ובעשיית תלמידים?’ (מתי כ״ד:14; כ״ח:19, 20) ’עד כמה אני מוכן להקריב על מנת להוכיח את נאמנותי?’
כדאי שגם ראשי משפחות יהרהרו בנאמנותו המופתית של איתי. מסירותו לדוד והחלטתו ללכת עם מלכו הנבחר של אלוהים השפיעו על אנשי איתי. באותו אופן, ההחלטות שראשי המשפחות מקבלים לקידום עבודת האלוהים האמיתית משפיעות על בני ביתם ויכולות אף לגרום באופן זמני לקשיים. ואולם, המקרא אומר לנו את המילים המחזקות הבאות: ”עם חסיד תתחַסָד”, כלומר, עם הנאמנים נוהג יהוה בנאמנות (תהל׳ י״ח:26).
לאחר סיפור הקרב בין דוד לאבשלום, אין בכתבי־הקודש מידע נוסף על איתי. עם זאת, המעט שדבר־אלוהים מספר אודותיו מקנה לנו תמונה מרשימה לגבי דמותו כפי שהתגלתה בפרק קשה זה בחייו של דוד. העובדה שאיתי מוזכר במקרא מעידה על כך שיהוה מודע לנאמנות כזו וגומל לנאמנים (עב׳ ו׳:10).