שאלות של קוראים
מי היו ”בני האלוהים” המוזכרים בבראשית ו׳:2, 4 שחיו לפני המבול?
על־פי העובדות מדובר בבניו הרוחניים של אלוהים. מה הן העובדות?
הכתוב מוסר: ”ויראו בני האלוהים את בנות האדם כי טובות הנה, ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו” (בר׳ ו׳:2).
בתנ״ך הביטויים ”בני האלוהים” ו”בני אלוהים” מופיעים בבראשית ו׳:2, 4; ובאיוב א׳:6; ב׳:1; ל״ח:7. בתהלים פ״ט:7 מופיע הצירוף ”בני אלים”. * על מה מצביעים פסוקים אלה באשר ל”בני אלוהים”?
”בני האלוהים” שעליהם אנו קוראים באיוב א׳:6 היו ללא ספק יצורים רוחניים שהתאספו לפני אלוהים. ביניהם היה השטן ש’שוטט בארץ’ (איוב א׳:7; ב׳:1, 2). בדומה לכך, באיוב ל״ח:4–7 אנו קוראים על ”בני אלוהים” ש’הריעו’ כאשר הניח אלוהים את ’אבן הפינה’ של הארץ. מדובר כאן בוודאי בבנים שמימיים, משום שבני האדם עדיין לא נבראו. כמו כן, ניתן לומר בוודאות ש’בני האלים’ המוזכרים בתהלים פ״ט:7 אינם בני אדם, אלא יצורים שמימיים השוכנים בקרבת אלוהים.
אם כן, מי הם ”בני האלוהים” המוזכרים בבראשית ו׳:2, 4? לאור העובדות המקראיות שהוזכרו לעיל, הגיוני להסיק שהפרשה מתייחסת לבנים רוחניים של אלוהים שירדו לכדור הארץ.
יש המתקשים לקבל את הרעיון שישנם מלאכים המעוניינים לקיים יחסי מין. מדבריו של ישוע במתי כ״ב:30 עולה שנישואין ויחסי מין אינם מתקיימים בשמיים. אולם היו מקרים שבהם לבשו מלאכים גוף בשר ודם, ואף אכלו ושתו בחברת בני אדם (בר׳ י״ח:1–8; י״ט:1–3). מכאן שהגיוני להסיק שכאשר הם לבשו גוף גשמי, היה באפשרותם לקיים יחסי מין עם נשים.
ישנן סיבות מקראיות להאמין שהיו כמה מלאכים שעשו כן. ביהודה 6, 7 ישנה השוואה בין החטא של הגברים שבסדום שהלכו אחרי תאוות בשר לא־טבעיות, לבין החטא של ”המלאכים אשר לא שמרו את מעמדם המקורי אלא נטשו את מעונם”. אחד הדברים המשותפים בין אותם מלאכים לבין אנשי סדום הוא ששניהם ”השתעבדו לאי־מוסריות משוועת והלכו אחרי תאוות בשר לא־טבעיות”. קטע דומה בפטרוס א׳. ג׳:19, 20 קושר את המלאכים שלא צייתו ל”ימי נוח” (פטרוס ב׳. ב׳:4, 5). מכאן שניתן להשוות את קו הפעולה שבו נקטו המלאכים הלא־צייתניים בימי נוח לחטא של אנשי סדום ועמורה.
מסקנה כזו מתקבלת על הדעת אם אנו מכירים בכך ש”בני האלוהים” המוזכרים בבראשית ו׳:2, 4 היו מלאכים שלבשו גוף בשר ודם וקיימו יחסי מין לא־מוסריים עם נשים.
פט״א ג׳:19). מה משמע הדבר?
המקרא אומר שישוע ”בישר לרוחות הכלואות במאסר” (השליח פטרוס זיהה את הרוחות הללו כמי ש”לא צייתו בעבר כאשר חיכה אלוהים בסבלנות בימי נוח” (פט״א ג׳:20). ברור אפוא שפטרוס התייחס ליצורים רוחניים שבחרו לחבור לשטן במרדו. יהודה הזכיר את המלאכים ”אשר לא שמרו את מעמדם המקורי אלא נטשו את מעונם” ואמר שאלוהים ”שמר [אותם] בכבלי עולם בעלטה כבדה למשפט היום הגדול” (יהד׳ 6).
במה התבטא חוסר ציותם של היצורים הרוחניים בימי נוח? לפני המבול לבשו רוחות מרושעות אלו גוף בשר ודם — מה שאלוהים לא יעד להם (בר׳ ו׳:2, 4). יתר על כן, מלאכים אלה סטו כאשר קיימו יחסי מין עם נשים. אלוהים לא התכוון שיצורים רוחניים יקיימו יחסי מין עם נשים (בר׳ ה׳:2). מלאכים מרושעים ולא־צייתניים אלה יישמדו במועד שקבע אלוהים. לעת עתה, כפי שמציין יהודה, הם נמצאים ”בעלטה כבדה” — כביכול במאסר רוחני.
מתי וכיצד בישר ישוע ”לָרוחות הכלואות במאסר”? פטרוס כותב שזה קרה לאחר שישוע ”הוחיה ברוח” (פט״א ג׳:18, 19). בנוסף, ראוי לציין שפטרוס אומר שישוע ”בישר”. העובדה שפטרוס השתמש בזמן עבר מצביעה על כך שישוע בישר להן לפני שפטרוס כתב את איגרתו הראשונה. ניתן להסיק מכך שזמן מה אחרי תחייתו הכריז ישוע בפני הרוחות המרושעות על העונש המוצדק לגמרי שהן יקבלו בעתיד. לא הייתה זו בשורה שנשאה בחובה שום תקווה עבורן. הייתה זו בשורה של משפט (יונה א׳:1, 2). לאחר שישוע הוכיח את אמונתו ונאמנותו עד מוות והוקם לתחייה ובכך הראה שלשטן אין שום אחיזה בו, הוא יכול היה להכריז דברים מגנים אלו (יוח׳ י״ד:30; ט״ז:8–11).
בעתיד יכבול ישוע את השטן וגם את המלאכים האלה וישליכם אל תוך התהום (לוקס ח׳:30, 31; ההת׳ כ׳:1–3). עד אז מלאכים לא־צייתניים אלה מצויים בעלטה רוחנית כבדה והשמדתם הסופית הנה וודאית (ההת׳ כ׳:7–10).
^ המילה ”אלים” מצביעה על ריבוי של כבוד ופאר ומתייחסת ליהוה.