‏”‏ולמה את לא מוכנה לסגוד לאבותייך?‏”‏ שאלה אותי אמי.‏ ”‏את לא יודעת שבזכותם את חיה?‏ איפה ההערכה שלך?‏ איך את יכולה לדחות מנהגים שקיימים כבר דורי דורות?‏ סירובך לכבד את אבותינו הוא כמו לומר שפולחננו טיפשי”‏.‏ ואז פרצה אמי בבכי.‏

זה לא היה מטבעה של אמי לדבר כך.‏ חוץ מזה,‏ היא זו שדאגה לכך שאלמד את המקרא,‏ אבל רק מפני שהייתה זו דרכה העדינה לסרב לקבל שיעורים.‏ תמיד שמעתי בקולה,‏ ועכשיו היה לי קשה לסרב לה.‏ אבל הייתי חייבת לעשות כן כדי להשביע את רצונו של יהוה.‏ בלי עזרתו לא הייתי מסוגלת לעמוד בפניה.‏

בדומה למרבית תושבי יפן היינו בודהיסטים.‏ אבל בתוך חודשיים בלבד של שיעורי מקרא מעדי־יהוה השתכנעתי שהמקרא הוא ספר אמת.‏ כשגיליתי שיש לי אב שמימי,‏ השתוקקתי להכירו.‏ אמי ואני דיברנו בשמחה על מה שאני לומדת.‏ התחלתי לנכוח באסיפות של ימי ראשון באולם המלכות.‏ לאחר שרכשתי ידע רב יותר על האמת אמרתי לאמי שלא אשתתף עוד בטקסים הבודהיסטיים.‏ לפתע השתנתה גישתה.‏ היא אמרה:‏ ”‏זו בושה שיש מישהו במשפחה שלא אוהב את אבותינו!‏”‏ היא דרשה ממני להפסיק ללמוד את המקרא ולנכוח באסיפות.‏ מעולם לא תיארתי לעצמי שאמי תאמר זאת!‏ היא כאילו הפכה לאדם אחר.‏

מאפסים פרק ו׳‏ למדתי שיהוה רוצה שאשמע בקול הוריי.‏ אבי צידד באמי.‏ בהתחלה חשבתי שאם אקשיב להם אז הם לבסוף יקשיבו לי,‏ והשלווה תחזור למשפחה.‏ בנוסף לכך,‏ מבחני הקבלה לבית־ספר תיכון היו קרובים,‏ והייתי צריכה להתכונן.‏ אז הסכמתי לעשות כרצונם לשלושה חודשים,‏ אבל הבטחתי ליהוה שאחזור לנכוח באסיפות בתום תקופה זו.‏

התברר שהחלטתי הייתה מוטעית משתי סיבות.‏ ראשית,‏ חשבתי שרגשותיי לא ישתנו בתוך שלושה חודשים.‏ אבל מהר מאוד התחלתי להרגיש מורעבת מבחינה רוחנית ושאני הולכת ומתרחקת מיהוה.‏ שנית,‏ במקום לבוא לקראתי הפעילו עליי אמי ואבי לחצים  גדולים יותר לחדול מכל דבר שקשור לעבודת אלוהים האמיתית.‏

באולם המלכות פגשתי רבים המתמודדים עם התנגדות מצד המשפחה.‏ הם עודדו אותי ואמרו לי שיהוה יחזק אותי (‏מתי י׳:‏34–37‏)‏.‏ הם החדירו עמוק בשכלי שדרכי יכולים בני משפחתי לקבל את האמת ולהיוושע.‏ לכן התחלתי להתפלל בחוזקה כי רציתי ללמוד איך להישען על יהוה.‏

ההתנגדות מצד משפחתי לבשה צורות שונות.‏ אמי התחננה בפניי וניסתה לפנות אל ההיגיון שלי.‏ בדרך כלל שמרתי על שתיקה.‏ כאשר דיברתי התלהטה השיחה פעמים רבות,‏ כי כל אחת ניסתה להוכיח שהיא צודקת.‏ הייתי צריכה לכבד יותר את רגשותיה ואת אמונותיה של אמי,‏ מה שהיה תורם אולי להרגעת הרוחות.‏ הוריי העמיסו עליי עבודות נוספות בניסיון להשאיר אותי בבית.‏ היו פעמים שהם נעלו אותי מחוץ לבית או לא השאירו לי אוכל.‏

אמי ביקשה את עזרתם של אחרים.‏ היא פנתה אל המורה שלי בבית־הספר,‏ אבל הוא העדיף שלא להתערב.‏ היא גם לקחה אותי למנהל שלה בעבודה כדי שישכנע אותי שכל הדתות חסרות תועלת.‏ בבית התקשרה אמי לכל מיני קרובי משפחה והתחננה בדמעות לעזרה.‏ הדבר העציב אותי,‏ אבל הזקנים באסיפות עודדו אותי לחשוב על כל האנשים שאמי נתנה להם עדות מבלי להתכוון לכך.‏

 אחר כך עמדתי לפני ההחלטה אם ללכת לאוניברסיטה.‏ הוריי תכננו לתת לי את מה שהם ראו כהתחלה הטובה ביותר בחיים.‏ הם קיוו שאוכל למצוא עבודה טובה.‏ היינו נסערים מדי ולא יכולנו לדבר ברוגע,‏ לכן כתבתי כמה מכתבים לאמי ולאבי כדי להסביר את מטרותיי.‏ אבי רתח מזעם ואיים:‏ ”‏אם את חושבת שאת יכולה למצוא עבודה,‏ אז תמצאי עבודה עד מחר או שתעזבי את הבית הזה”‏.‏ התפללתי על כך ליהוה.‏ למחרת,‏ כשהייתי בשירות,‏ ביקשו ממני שתי אחיות שונות,‏ מבלי שתיאמו ביניהן,‏ לתת שיעורים פרטיים לבנותיהן.‏ אבי לא היה מרוצה מכך.‏ הוא חדל לדבר אתי והתחיל להתעלם ממני.‏ אמי אמרה שהיא מעדיפה שאני אהיה עבריינית ולא אחת מעדי־יהוה.‏

לפעמים תהיתי אם יהוה רוצה שאתנגד עד כדי כך לרצונותיהם של הוריי.‏ אך ככל שהתפללתי והרהרתי בפסוקים המדברים על אהבת יהוה,‏ יכולתי לראות את ההתנגדות בצורה יותר אובייקטיבית ולהבין שהיא נובעת בחלקה מדאגתם של הוריי כלפיי.‏ יהוה עזר לי לחשוב בצורה נכונה ולדעת באיזו דרך לבחור.‏ מלבד זאת,‏ ככל שהשתתפתי בשירות השדה כך נהניתי מזה יותר,‏ לכן שמתי לי למטרה לשרת כחלוצה.‏

כמה אחיות ידעו שאני רוצה לשרת כחלוצה ויעצו לי לחכות עד שהוריי יירגעו.‏ ביקשתי בתפילות חוכמה,‏ עשיתי מחקרים,‏ בחנתי את מניעיי ודיברתי עם אחים ואחיות בוגרים.‏ הגעתי למסקנה שאני רוצה לשמח את לב יהוה.‏ בנוסף לכך,‏ לא הייתה כל ערובה לכך שדחיית החלוציות תשנה את גישתם של הוריי.‏

התחלתי בשירות החלוצי במהלך שנתי האחרונה בבית־הספר התיכון.‏ אחרי ששירתי כחלוצה לזמן מה שמתי לי למטרה לשרת היכן שיש צורך רב יותר.‏ אולם הוריי לא רצו שאעזוב את הבית.‏ לכן חיכיתי עד הגיעי לגיל 20.‏ ואז כדי להרגיע את אמי ביקשתי ממשרד הסניף להישלח אל דרום יפן כי היו לנו שם קרובי משפחה.‏

במשימה זו זכיתי לראות שכמה מתלמידותיי נטבלות.‏ בינתיים למדתי אנגלית במטרה להרחיב את שירותי.‏ היו בקהילתי שני חלוצים מיוחדים.‏ יכולתי להבחין בקנאותם ולראות כיצד הם עוזרים לאחרים.‏ וכך עמדה לנגד עיניי המטרה להיות חלוצה מיוחדת.‏ במהלך אותה תקופה סבלה אמי פעמיים מבעיות בריאותיות חמורות.‏ בשני המקרים חזרתי הביתה לטפל בה.‏ הדבר הפתיע אותה,‏ וגישתה התרככה במעט.‏

אחרי שבע שנים קיבלתי מכתב מאצושי,‏ אחד החלוצים המיוחדים שהזכרתי קודם לכן.‏ הוא אמר שהוא חושב על נישואין והוא תוהה לגבי מצבי ורגשותיי.‏ מעולם לא היו לי רגשות רומנטיים כלפי אצושי,‏ ולא חשבתי שיש לו רגשות כאלה כלפיי.‏ כעבור חודש עניתי לו שאני מוכנה שנכיר זה את זה טוב יותר.‏ גילינו שיש לנו הרבה מן המשותף:‏ שנינו רצינו לשרת בשירות המורחב ושנינו היינו מוכנים לשרת בכל תפקיד שהוא.‏ לאחר זמן מה התחתנו.‏ עד כמה שמחתי שאמי,‏ אבי ומספר קרובי משפחה באו לחתונתנו!‏

 זמן קצר לאחר מכן,‏ בשעה ששירתנו כחלוצים רגילים,‏ מונה אצושי לממלא מקום משגיח נפה.‏ עד מהרה באו עלינו ברכות נוספות.‏ התמנינו לחלוצים מיוחדים ולאחר מכן התחלנו לשרת בקביעות בשירות הנפתי.‏ אחרי ששירתנו פעם אחת את כל הקהילות בנפה,‏ קיבלנו שיחת טלפון ממשרד הסניף.‏ מה שאלו אותנו?‏ ’‏האם אתם מסכימים לשרת בשירות הנפתי בנפאל?‏’‏

תהיתי כיצד ירגישו הוריי לגבי מעברי למקום כה רחוק.‏ אז התקשרתי אליהם.‏ אבי ענה לטלפון ואמר:‏ ”‏אתם הולכים למקום יפה”‏.‏ רק שבוע קודם לכן נתן לו אחד מחבריו ספר על נפאל,‏ ואבי אף חשב שיהיה זה מקום נחמד לבקר בו.‏

בעודנו משרתים בשמחה בקרב הנפאלים הידידותיים,‏ זכינו בברכה נוספת.‏ הנפה שלנו התרחבה וכללה את בנגלדש,‏ מקום קרוב מאוד אבל כל כך שונה בהרבה מובנים.‏ שירות השדה היה מגוון ביותר.‏ אחרי חמש שנים נשלחנו חזרה ליפן,‏ שבה אנו נהנים עכשיו בשירות הנפתי.‏

יפן,‏ נפאל ובנגלדש — השירות במדינות אלה לימד אותי כה רבות על יהוה!‏ לכל מדינה רקע ותרבות ייחודיים,‏ ובכל מדינה כל אדם הוא ייחודי.‏ ראיתי כיצד יהוה דואג לכל אחד ואחד כפרט,‏ מקבל אותו,‏ עוזר לו ומברך אותו.‏

ברמה האישית יהוה העניק לי הרבה ברכות — ידע עליו,‏ פעילות מספקת ובעל משיחי למופת.‏ אלוהים הדריך אותי ועזר לי לקבל החלטות נבונות,‏ וכעת יש לי יחסים טובים עמו ועם משפחתי.‏ תודות ליהוה,‏ אמי ואני חזרנו להיות חברות טובות.‏ אני אסירת תודה מעומק הלב על כך שאני נהנית מיחסי שלום עם אלוהים ועם אמי.‏