הוריי התגרשו כשהייתי קטן,‏ ואמי נאלצה לגדל לבדה אותי ואת אחיי הגדולים — שני אחים ואחות.‏ באותם ימים ילדים חירשים בצרפת לא למדו על־פי שיטות הלימוד המקובלות כיום,‏ אלא על־פי שיטות לימוד שגרמו להם לא אחת סבל רב.‏ למרות זאת כבר בילדותי היה לי יתרון שאין לחירשים רבים.‏ הרשו לי להסביר.‏

תקופה מסוימת סברו מחנכים רבים שיש ללמד ילדים חירשים באמצעות דיבור וקריאת שפתיים.‏ גדלתי בצרפת,‏ ושם חל איסור מוחלט להשתמש בשפת סימנים בבית־הספר.‏ היו אף ילדים חירשים שידיהם נקשרו מאחורי גבם בזמן השיעורים.‏

בשנים הראשונות לחיי נפגשתי למספר שעות בכל שבוע עם קלינאית תקשורת.‏ היא אחזה בלסת שלי או בראש שלי והכריחה אותי להשמיע שוב ושוב צלילים שלא יכולתי לשמוע.‏ לא הייתי מסוגל לתקשר עם ילדים אחרים.‏ סבלתי הרבה בשנים אלו.‏

בגיל שש נשלחתי לפנימייה מיוחדת לילדים חירשים.‏ זאת הייתה הפעם הראשונה שפגשתי ילדים חירשים אחרים.‏ גם שם אסור היה להשתמש בשפת סימנים.‏ אם היינו נתפסים מסמנים בכיתה,‏ היו מכים אותנו בפרקי האצבעות או מושכים בשערותינו.‏ למרות זאת סימנו בסתר והשתמשנו בקודים שהמצאנו.‏ סוף סוף יכולתי לתקשר עם ילדים אחרים.‏ כך החלו ארבע שנים מאושרות בחיי.‏

אולם בגיל עשר עברתי לבית־ספר יסודי שבו למדו ילדים שומעים.‏ הייתי שבור!‏ חשבתי שכל שאר הילדים החירשים מתו ושאני היחיד שנשאר בעולם.‏ בעצת הרופאים,‏ שחששו שאאבד את היכולות שרכשתי אצל קלינאית התקשורת,‏ החליטה משפחתי לא ללמוד שפת סימנים ולא להרשות לי להתרועע עם ילדים חירשים אחרים.‏ אני עדיין זוכר ביקור אחד אצל מומחה שמיעה.‏ היה לו על השולחן ספר ללימוד שפת סימנים,‏ וכשראיתי את התמונות על הכריכה הצבעתי עליו ואמרתי:‏ ”אני רוצה את זה!‏” בתגובה החביא הרופא במהירות את הספר.‏ *

אימא ניסתה לחנך אותי ואת אחיי על־פי עקרונות משיחיים.‏ היא לקחה אותנו לאסיפות של עדי־יהוה בקהילת מריניאק,‏ שליד בורדו.‏ כילד כמעט לא הבנתי דבר באסיפות.‏ אבל כמה מחברי הקהילה ישבו לידי בתורות ורשמו לי את הנאמר.‏ אהבתם ודאגתם נגעו ללבי.‏ אימא לימדה אותי את המקרא בבית,‏ אבל אף פעם לא הבנתי לגמרי את מה שלמדתי.‏ הרגשתי קצת כמו הנביא דניאל.‏ לאחר שקיבל נבואה ממלאך,‏ הוא אמר:‏ ”שמעתי ולא אבין” (‏דניאל י״ב:‏8‏)‏.‏ אני יכול לומר ש”ראיתי ולא אבין”.‏

למרות זאת,‏ אט אט החלו אמיתות מקראיות בסיסיות להכות בי שורש.‏ הערכתי מאוד את הדברים שכן היו ברורים לי וניסיתי ליישמם בחיי.‏ למדתי גם מתוך התבוננות בהתנהגותם של אחרים.‏ למשל,‏ המקרא מורה לנו לגלות סבלנות (‏יעקב ה׳:‏7,‏ 8‏)‏.‏ לי זה לא אמר הרבה.‏ אבל כאשר ראיתי כיצד אחיי לאמונה מפגינים תכונה זו,‏ הצלחתי להבין מהי סבלנות.‏ הקהילה המשיחית בהחלט עזרה לי רבות.‏

יום אחד,‏ כשהייתי בגיל העשרה,‏ ראיתי ברחוב מספר צעירים חירשים מדברים ביניהם בשפת סימנים.‏ התחלתי להתרועע אתם בסתר וללמוד שפת סימנים צרפתית.‏ במקביל המשכתי לבוא לאסיפות המשיחיות,‏ ועד־יהוה צעיר ששמו סטפן לקח אותי תחת חסותו.‏ הוא עשה מאמצים כבירים לתקשר אתי והרגשתי מאוד קרוב אליו.‏ אבל ציפתה לי אכזבה מרה.‏ סטפן נכלא כיוון שסירב להתגייס לצבא בשל עמדתו הניטרלית כמשיחי.‏ זה שבר אותי.‏ היעדרותו גרמה לי לשקוע בייאוש והפסקתי כמעט לגמרי לבוא לאסיפות.‏

כעבור אחד עשר חודשים שוחרר סטפן מהכלא וחזר הביתה.‏ תארו לכם עד כמה הופתעתי כאשר סטפן החל לתקשר אתי בשפת סימנים.‏ לא האמנתי למראה עיניי!‏ התברר לי שסטפן למד שפת סימנים צרפתית בכלא.‏ התבוננתי בתנועות הידיים שלו ובהבעות פניו והתרגשתי מאוד כי הבנתי איזו משמעות תהיה לכך בשבילי.‏

סטפן החל ללמד אותי את המקרא.‏ רק אז התחלתי לחבר יחד את כל פיסות האמת המקראית שכבר למדתי.‏ בילדותי אהבתי להתבונן בתמונות היפות שבספרות המקראית שלנו,‏ להשוות בין הדמויות ולבחון כל פרט ופרט על מנת לחקוק את הסיפורים בשכלי.‏ אומנם למדתי בעבר על אברהם,‏ על ’‏זרעו’‏ ועל ’‏ההמון הרב’‏,‏ אבל רק כאשר נושאים אלה הוסברו לי בשפת סימנים,‏ יכולתי להבינם כהלכה (‏בראשית כ״ב:‏15–18;‏ ההתגלות ז׳:‏9‏)‏.‏ אין ספק שמצאתי את השפה הטבעית שלי,‏ את השפה שדיברה ללבי.‏

עכשיו,‏ כשיכולתי להבין את הנאמר באסיפות,‏ הדברים שלמדתי במסגרתן נגעו ללבי והצימאון שלי לידע הלך וגבר.‏ בעזרתו של סטפן העמקתי את הבנתי במקרא וב־1992 הקדשתי את חיי ליהוה אלוהים ונטבלתי.‏ אומנם התקדמתי מבחינות רבות,‏ אך עדיין הייתי אדם מופנם וזהיר בגלל קשיי התקשורת שהיו לי בילדותי.‏

לימים צורפה קבוצת החירשים הקטנה שהשתייכתי אליה לקהילה בפֶּסק,‏ פרבר של בורדו.‏ מעבר זה הועיל לי מאוד והמשכתי להתקדם מבחינה רוחנית.‏ אומנם עדיין התקשיתי לתקשר עם אחרים,‏ אבל חבריי השומעים השתדלו מאוד  לעזור לי להבין הכול.‏ זוג אחד,‏ ז׳יל ואלודי,‏ עשו מאמצים מיוחדים כדי לתקשר אתי.‏ פעמים רבות הם הזמינו אותי לארוחה או לכוס קפה אחרי האסיפות,‏ וכך נרקמה בינינו ידידות נפלאה.‏ עד כמה זה משמח להיות בקרב אנשים ההולכים בדרכיו האוהבות של אלוהים.‏

בקהילה זו פגשתי את ונסה המקסימה.‏ נמשכתי לרגישותה ולחוש הצדק שלה.‏ היא אף פעם לא ראתה בחירשות שלי מכשול,‏ אלא היבט היכול להעשיר אותה מבחינה אישית.‏ היא כבשה את לבי והתחתנו ב־2005.‏ תקשורת היא אומנם לא הצד החזק שלי,‏ אבל ונסה עוזרת לי להיאבק בביישנות שלי ולבטא את עצמי בפתיחות רבה יותר.‏ אני מאוד מעריך את התמיכה שהיא מספקת לי במילוי תפקידיי השונים.‏

באותה השנה שהתחתנו הוזמנתי לסניף של עדי־יהוה בלוביֶה שבצרפת כדי לקבל הכשרה של חודש בתרגום.‏ במשך מספר שנים היה הסניף עסוק מאוד בהפקת פרסומים שונים בשפת סימנים צרפתית על גבי תקליטורי די.‏וי.‏די.‏ אבל כיוון שלצוות התרגום הייתה צפויה עבודה נוספת,‏ הם נזקקו לתגבורת.‏

ונסה ואני חשבנו שההזדמנות שקיבלתי לשרת בסניף היא זכות גדולה ומתנה מיהוה אלוהים.‏ אבל אני חייב להודות שהיו לנו חששות.‏ מה יהיה על קבוצת שפת הסימנים שלנו?‏ מה נעשה עם הבית שלנו?‏ האם ונסה תוכל למצוא עבודה באזור?‏ יהוה סיפק בדרך נפלאה פתרון לכל בעיה ובעיה.‏ ממש יכולתי לחוש את אהבתו כלפינו וכלפי החירשים.‏

בזכות מעורבותי במלאכת התרגום אני מבין טוב יותר את כל העבודה הנעשית כדי להעניק עזרה רוחנית לחירשים.‏ ואיזה תענוג זה לראות כיצד רבים מחבריי לעבודה משתדלים לתקשר אתי.‏ זה מחמם את לבי שהם לומדים מספר סימנים ומנסים להשתמש בהם.‏ אני לא מרגיש מחוץ לתמונה אלא ההיפך.‏ כל ביטויי האהבה האלה מעידים על האחדות היוצאת מגדר הרגיל השוררת בקרב משרתי יהוה (‏תהלים קל״ג:‏1‏)‏.‏

אני אסיר תודה ליהוה על כך שבאמצעות הקהילה המשיחית הוא תמיד דאג שיהיה מישהו שיעזור לי.‏ אני גם מעריך את העובדה שדרך עבודתי מתאפשר לי לעזור ולו במעט לחירשים אחרים להכיר את בוראנו האוהב ולקרוב אליו.‏ אני מחכה ליום שבו יוסרו כל מחסומי התקשורת וכולם ידברו את ’‏השפה הברורה’‏ — האמת על יהוה אלוהים ועל מטרותיו — ויהיו משפחה אחת מאוחדת (‏צפניה ג׳:‏9‏)‏.‏