במקרא נאמר שנהוג היה להשתמש באהלים לבישום בגדים ומיטות (‏תהלים מ”ה:9;‏ משלי ז’:17;‏ שיר השירים ד’:14‏). האהלים המוזכרים במקרא הופקו מעץ האַלוֹאֵי (עץ מסוג Aquilaria‏). בזמן ריקבונו מפריש העץ שמן ושרף ריחניים. ה”אהלים” שנמכרו בשווקים היו למעשה אבקה שהוכנה מעץ האלואי.‏

במקרא מושווים אוהלי ישראל לעצי ”אֲהָלִים [ש]נטע יהוה” (‏במדבר כ”ד:5, 6‏). ייתכן שדימוי זה קשור לצורתו של עץ האלואי, אשר גובהו עשוי להגיע לכ־30 מטר וענפיו מתפרשים על פני שטח נרחב. אף שהעץ אינו גדל כיום בישראל, במילון המקרא ‏(אנג’) נאמר ש”אין שום סיבה להניח שעץ זה ועצים אחרים שאינם מצויים עוד [באזור] לא צמחו בעמק הירדן, שהיה אז מקום שופע ופורה במיוחד”.‏

בתורה נאמר שכל הקורבנות שהוקרבו לאלוהים צריכים היו להיות מהאיכות הטובה ביותר. אלוהים לא היה מוכן לקבל קורבנות בעלי מום (‏שמות כ”ג:19;‏ ויקרא כ”ב:21–24‏). לדברי הפילוסוף היהודי פילון בן המאה הראשונה לספירה, באותם ימים נהגו הכוהנים לבחון את הבהמות ששימשו כקורבנות ”מן הראש ועד לקצות הרגליים” על מנת לוודא שהן תמימות מכל הבחינות ו”חסרות כל מום”.‏

החוקר א. פ. סנדרס מציין שייתכן שפקידי המקדש ”הסמיכו מוכרי קורבנות מהימנים למכור אך ורק בעלי חיים וציפורים שנבדקו על־ידי הכוהנים. מי שקנו ממוכרים אלה קיבלו מהם אישור כלשהו לכך שהקורבן נטול כל פגם”.‏

ב־2011 גילו הארכיאולוגים שאכן ניתנו אישורים מעין אלה. הם חשפו חותם טין בגודל של מטבע בקרבת המקום שבו עמד המקדש. החותם מתוארך לתקופה שבין המאה הראשונה לפה”ס לבין 70 לספירה. הוטבעה עליו הכתובת הארמית ”דכא ליה”, שפירושה ”טהור ליה”, כלומר טהור לאלוהים. על־פי הסברה, פקידי המקדש צירפו חותמות כאלה למוצרי פולחן או לבעלי חיים ששימשו כקורבנות.‏