גדלתי ברמיש, ליד גבול לבנון־ישראל, בתקופה של מלחמת אזרחים. עד היום חקוקות במוחי תמונות מוחשיות של התפוצצויות מוקשים ושל קורבנות חפים מפשע שנותרו קטועי גפיים. החיים היו קשים, ומכל עבר ראיתי פשע ואלימות.‏

משפחתי השתייכה לכנסייה המרונית, אחת הכנסיות הקתוליות־מזרחיות. אבי היה עסוק כל כולו בפרנסת המשפחה, שמנתה 12 איש, אך אמי דאגה שיתר בני המשפחה ילכו לכנסייה. עם הזמן הגעתי למסקנה שהכנסייה, כמו גם החברה ככלל, לא הצליחה לעזור לחלשים.‏

בגיל העשרה התחלתי להתעניין בקונג פו. לאחר אימונים מפרכים למדתי לחבוט במומחיות באמצעות ידיי ורגליי ולהשתמש במיומנות בכלי לחימה מסורתיים. חשבתי לעצמי: ’אני לא יכול לעצור את המלחמה, אבל לפחות אני יכול לנסות למנוע מאנשים לנהוג באלימות’. בכל פעם שראיתי שני אנשים רבים, התערבתי מייד. הייתי חם מזג מטבעי, ולא נדרש הרבה כדי לגרום לי לצאת מהכלים. בתקופה שבה ניהלתי את המאבק שלי נגד אי־צדק ואלימות, אנשים בכל דרום־לבנון פחדו ממני.‏

ב־1980 הצטרפתי למועדון קונג פו בבירות. אף שיום־יום נפלו פצצות, פגזים ורקטות, המשכתי ללכת לאימונים. כל מה שעשיתי בחיים היה לאכול, לישון ולחקות את ברוס לי, שחקן סיני־אמריקני ואלוף קונג פו. חיקיתי את התסרוקת שלו, את ההליכה שלו ואת הקריאות שהשמיע בזמן שביצע תרגילי קונג פו. אף פעם לא חייכתי.‏

המטרה שלי הייתה להפוך ללוחם קונג פו מקצועי בסין. ערב אחד, בזמן שהתאמנתי במלוא המרץ כהכנה לנסיעה לסין, שמעתי דפיקה בדלת. חבר בא לבקר אותי עם שני עדי־יהוה. עמדתי שם בחליפת אימון שחורה, כולי נוטף זיעה, ואמרתי להם: ”אני לא יודע כלום  על המקרא”. לא היה לי מושג שמאותו הרגע חיי עומדים להשתנות.‏

עדי־יהוה הראו לי מתוך המקרא מדוע בני האדם לעולם לא יוכלו למגר בכוחות עצמם את האי־צדק והאלימות. הם הסבירו שהשטן הוא הגורם האמיתי לבעיות הללו (‏ההתגלות י”ב:12‏). התרשמתי מהרוגע והביטחון שהם הקרינו. הם הראו לי שלאלוהים יש שם, וזה נגע ללבי (‏תהלים פ”ג:19‏). הם גם הראו לי את הכתוב בטימותיאוס א’. ד’:8‏: ”ההתאמנות הגופנית מועילה במעט, ואילו המסירות לאלוהים מועילה בכול, שכן יש בה הבטחה לחיים שבהווה ולחיים העתידים לבוא”. המילים הללו השפיעו עמוקות על חיי.‏

לצערי, איבדתי קשר עם עדי־יהוה כי משפחתי אמרה להם לא לבוא שוב לביתנו. למרות זאת החלטתי להפסיק לעסוק בקונג פו ולהתחיל ללמוד את המקרא. אחיי לא אהבו את הרעיון, אבל הייתי נחוש בדעתי למצוא את עדי־יהוה ולקבל מהם שיעורי מקרא‏.‏

המשכתי לחפש את עדי־יהוה, אך לשווא. בהמשך בשל מותו הפתאומי של אבי ואסונות נוספים שפקדו את משפחתי הייתי מוכה יגון. באותה תקופה עבדתי בחברת בנייה, ויום אחד חבר לעבודה, ששמו עדל, שאל אותי למה אני כל כך עצוב. הוא סיפר לי על תקוות התחייה מתוך המקרא. בתשעת החודשים שלאחר מכן אותו עד־יהוה אכפתי ואדיב לימד אותי בסבלנות את המקרא.‏

ככל שלמדתי יותר כך התחוור לי שאני צריך לעשות שינויים גדולים באישיותי. זה לא היה קל. תמיד הייתי עצבני, ואפשר היה להרגיז אותי בקלות. אולם בעזרת המקרא למדתי לשלוט במזג שלי ולא להגיב לכל התגרות. לדוגמה, במתי ה’:44 אמר ישוע: ”התמידו לאהוב את אויביכם ולהתפלל בעד רודפיכם”. ברומים י”ב:19 נאמר: ”אל תתנקמו... שהרי כתוב: ’לי הנקם; אני אשלם, אומר יהוה’”. הפסוקים הללו ופסוקים אחרים עזרו לי בהדרגה למצוא שלווה פנימית.‏

אף שבהתחלה משפחתי התנגדה להחלטתי ללמוד את המקרא בעזרת עדי־יהוה, עם הזמן הם החלו לרחוש להם כבוד. אחד מאחיי החל גם הוא לשרת את יהוה, ואמי הגנה על אמונתנו בפני אחרים עד יום מותה.‏

התברכתי גם באישה נפלאה ונאמנה. כיום אשתי היקרה אניטה ואני מקדישים את מרבית זמננו להוראת המקרא. בשנת 2000 עברנו לאסקילסטונה, שבדיה, ושם אנחנו עוזרים לדוברי ערבית ללמוד את המקרא.‏

עדיין כואב לי לראות אנשים הנופלים קורבן לאלימות. אך אני מבין מהו הגורם האמיתי לאלימות, ואני יודע שבקרוב אלוהים ישים לכך קץ. ידיעה זו מעניקה לי אושר ושלווה אמיתיים (‏תהלים ל”ז:29‏).‏