מתוך אוצר הארכיון
הם שמרו על חוסן רוחני בזמנים קשים
אחרי מלחמת העולם השנייה רוב אירופה הייתה עיי חורבות. למרבה השמחה, עדי־יהוה ואחרים שוחררו ממחנות הריכוז הנאציים, אך חייהם היו עדיין קשים. כמו רבים אחרים, גם אחינו סבלו ממחסור במזון, בביגוד, בדיור ובדברים בסיסיים אחרים. אחות קארין הרטונג אומרת: ”בגלל המחסור החמור בדיור, כולם היו צריכים לגור עם קרובי משפחה או להשכיר חדרים לדיירי משנה”. אחות גרטרוט פוצינגר, שהייתה שבע וחצי שנים במחנות ריכוז, נאלצה לגור במשך זמן מה במחסן כלים ולישון על כיסא. a
מה עשה ארגון יהוה כדי לענות על צורכי אחינו באותם אזורים זרועי הרס? ומה נוכל ללמוד מדוגמתם של האחים מאותה תקופה קשה?
דואגים לצרכים הפיזיים של האחים
ארגונו של יהוה פעל במהירות והגיש את הסיוע הנחוץ למשרתי אלוהים באירופה. כדי לאמוד נכונה את הצורך, האחים נתן נור ומילטון הנשל, מהמשרדים הראשיים של עדי־יהוה, ביקרו את האחים במספר מדינות באירופה. במהלך נובמבר ודצמבר 1945 הם היו באנגליה, בשוויץ, בצרפת, בבלגיה, בהולנד, בדנמרק, בשוודיה, בפינלנד ובנורווגיה. אח נור סיפר: ”בביקור הזה ראינו לראשונה במו עינינו את ההרס הרב שגרמה המלחמה ליבשת”.
אח נור לא קיבל אישור להיכנס לגרמניה במהלך אותו ביקור. אולם אח אריך פרוסט, שהיה ממונה על פעילות הסניף בגרמניה, יצא מגבולות המדינה כדי לפגוש אותו. b ”אח נור סיפק לנו עצות פרקטיות והבטיח לדאוג לנו לאספקה של מזון ובגדים”, נזכר אריך. ”לא חלף זמן רב והגיעו לגרמניה משלוחים ענקיים של קמח, שמנים, שיבולת שועל ומוצרי מזון אחרים. אחים מארצות שונות גם שלחו לנו חבילות גדולות של בגדים, כמו חליפות, בגדים תחתונים ונעליים”. המשלוחים האלה התקבלו בדמעות שמחה והערכה. יתר על כן, ”לא היה מדובר בסיוע חד־פעמי”, נאמר בדוח אחד. ”משלוחי הסיוע המשיכו לזרום במשך שנתיים וחצי!” c
הם המשיכו לתת עדיפות לעניינים רוחניים
אף שתנאי המחיה הלכו והשתפרו, אחינו המשיכו להתמקד בעניינים רוחניים. מה עזר להם?
הם שמרו על שגרה רוחנית טובה (אפסים ה׳:15, 16). בזמן המלחמה אפשר היה להשיג רק מעט פרסומים ללימוד המקרא והאחים התקשו להשתתף בפעילויות שהיו רגילים אליהן בשירות יהוה. אבל לאחר המלחמה אסיפות הקהילה ומלאכת הבישור שבו בהדרגה למתכונתן הרגילה. יורגן רנדל, שגר באוסטריה, מספר: ”הגיליון המודיע d והמשגיחים הנודדים עודדו אותנו לדבוק בשגרה רוחנית פעילה”. הוא מוסיף: ”התמקדנו ביהוה, בישוע, בלימוד אישי ובשירות. לא היו אז הסחות דעת, כמו טלוויזיה”.
אחות אולריקה קרולופ אומרת: ”אני עדיין זוכרת את השמחה שהציפה אותי כשיכולתי לחקור לעומק נושא רוחני. גם בעלי הציב לי דוגמה טובה. בכל פעם שקיבלנו הוצאה חדשה של המצפה, הוא עזב הכול והתחיל ללמוד אותה”. קארין, שצוטטה קודם לכן, נזכרת: ”במלחמה ראינו באיזו מהירות דברים חומריים יכולים להיעלם. לעומת זאת, המזון הרוחני המשיך להגיע, גם אם בצורה מוגבלת. יהוה גמל למשרתיו הנאמנים”.
הם חזרו לבשר (מתי כ״ח:19, 20). המלחמה הגבילה את חירותם של עדי־יהוה ופגעה בפעילות הבישור וההוראה. אח ששמו פרידהלם מציין שלאחר המלחמה ”כולם חזרו מייד לבשר”. אולריקה מספרת: ”האח הראשון שבישר למשפחתו של בעלי עדיין לבש את מדי מחנה הריכוז! אין ספק שהיה זה הדבר הראשון שעשה עם שחרורו”. יורגן אומר: ”אחרי המלחמה כל אחד מאיתנו היה חדור התלהבות, והרבה אחים ואחיות צעירים הצטרפו לשירות המורחב”.
”תנאי המחיה בערים המופגזות היו נוראיים”, אומרת אולריקה. רבים גרו בין ההריסות! מה עזר למבשרים למצוא את אותם אנשים? אולריקה, שמשפחתה קיבלה את האמת לאחר המלחמה, אומרת: ”חיפשנו אור שבקע ממנורות או עשן שהיתמר מארובות של תנורי בישול או חימום”.
הם עודדו זה את זה (תסלוניקים א׳. ה׳:11). עדי־יהוה רבים קיבלו יחס עוין, ואפילו אכזרי, בזמן המלחמה. אולם אחרי שהסתיימה הם לא המשיכו לחשוב על כל הסבל שפקד אותם, אלא עודדו אחד את השני. כך ’אמונתם הבחונה’ הפכה למקור שמחה (יעקב א׳:2, 3). יוהאנס, אח שחי כיום בארצות הברית, מספר: ”משגיח הנפה שלנו, ששרד את מחנות הריכוז, נהג לספר לנו איך יהוה עזר לאחים ולאחיות במחנות. החוויות האלה היו מאוד מעודדות וללא ספק חיזקו את אמונתנו”.
גם אחרי המלחמה לא זנחו האחים את הקשר הקרוב שלהם עם יהוה, אלא טיפחו אותו. מה עזר להם? הם הזכירו לעצמם ”איך יהוה עזר להם במחנות ואיך השיב לתפילותיהם”, אומר יוהאנס. כפי שהוזכר קודם לכן, האחים והאחיות המשוחררים גם שמרו על שגרה רוחנית טובה שכללה קריאה במקרא, נוכחות באסיפות והשתתפות בשירות. אליזבת׳, שנכחה בכינוס שנערך ב־1946 בנירנברג שבגרמניה, מספרת: ”הם עדיין נראו שדופים וחלשים, אך ’היו נלהבים בעזרת הרוח’ כשסיפרו לנו את מה שעבר עליהם” (רומים י״ב:11).
הם נשארו קרובים זה לזה (רומים א׳:11, 12). במהלך המלחמה האחים לא יכלו להיפגש בחופשיות בגלל הרדיפות האכזריות. קארין אומרת: ”הם ביקרו אחד את השני רק לעיתים נדירות, כדי לא לסכן את אחיהם לאמונה”. כמובן, כל זה השתנה כשהמלחמה הסתיימה. ”האחים עשו הכול יחד”, אומר פרידהלם. ”הם תמיד העמידו את השירות והאסיפות בראש סדר העדיפויות שלהם”.
באותם ימים שלאחר המלחמה ”למעט מאוד אחים היו רכבים”, נזכר דיטריך, זקן קהילה בגרמניה. ”לכן הלכנו לאסיפות ברגל, אבל תמיד עשינו את זה בקבוצות. השהייה הקבועה בקרב האחים חיזקה את האחדות בינינו. הרגשנו כמו משפחה”.
לקחים עבורנו
בימינו משרתי יהוה רבים מתמודדים עם קשיים שנוגעים לאסונות טבע, מחלות, מלחמות, רדיפות ויוקר מחיה (טימותיאוס ב׳. ג׳:1). ובכל זאת, אנחנו לא צריכים להניח לדאגות להשתלט עלינו. למה? דוגמתם של האחים והאחיות הנאמנים בגרמניה הנאצית מחזקת את ביטחוננו בכך שאלוהים ימשיך לתמוך בנו כעת, בזמנים הקשים של אחרית הימים. על כן, הבה נשמור על הגישה שהייתה לשליח פאולוס, שכתב: ”נהיה מלאי ביטחון ונאמר: ’יהוה עוזרי; לא אירא. מה יעשה לי אדם?’” (עברים י״ג:6).
a תוכל לקרוא את סיפור חייה של אחות פוצינגר, ”לחפש תחילה את המלכות בגרמניה של אחרי המלחמה” (אנג׳).
b תוכל לקרוא את סיפור חייו של אח פרוסט, ”שחרור מאינקוויזיציה טוטליטרית באמצעות אמונה באלוהים” (אנג׳).
c למידע נוסף על משלוחי הסיוע לאחר מלחמת העולם השנייה, ראה המאמר ”הם נתנו את המיטב” והתיבות בעמודים 211, 218 ו־219 בספר מלכות אלוהים מולכת!
d הקהילות משתמשות כיום באורח חיינו ושירותנו המשיחיים — גיליון פעילות לאסיפה.