בשעה שישוע מלמד את האנשים באזור קיסריה פיליפי,‏ השוכנת כ־25 קילומטר מהר החרמון,‏ הוא מצהיר בפני שליחיו דבר מפתיע:‏ ”‏אמן אומר אני לכם:‏ יש מן העומדים פה שלא יטעמו מוות לפני שיראו תחילה את בן האדם בא במלכותו”‏ (‏מתי ט״ז:‏28‏)‏.‏

התלמידים ודאי תוהים לפשר דבריו של ישוע.‏ כעבור שבוע בערך הוא לוקח אתו שלושה מן השליחים — את פטרוס,‏ יעקב ויוחנן — ועולה אתם להר גבוה.‏ השעה היא ככל הנראה שעת לילה,‏ שכן שלושת השליחים רדומים.‏ כאשר ישוע מתפלל,‏ הוא משתנה לנגד עיניהם.‏ השליחים רואים את פניו זוהרות כשמש ואת בגדיו מלבינים כאור ונעשים בוהקים.‏

אז נראות שתי דמויות,‏ המזוהות כ”‏משה ואליהו”‏.‏ הן מתחילות לדבר עם ישוע על ”‏הסתלקותו שנועדה לקרות בירושלים”‏ (‏לוקס ט׳:‏30,‏ 31‏)‏.‏ הסתלקותו קרוב לוודאי מתייחסת למותו של ישוע ולתחייתו,‏ אשר עליהם דיבר לאחרונה (‏מתי ט״ז:‏21‏)‏.‏ שיחה זו מוכיחה שבניגוד להפצרותיו של פטרוס,‏ מותו המשפיל של ישוע אינו דבר שניתן להימנע ממנו.‏

שלושת השליחים ערים כעת לגמרי,‏ והם מתבוננים ומקשיבים בתדהמה.‏ מדובר בחזון,‏ אך הוא נראה כל כך מוחשי שפטרוס מתחיל להיות מעורב אישית במתרחש.‏ הוא אומר:‏ ”‏רבי,‏ זכות היא לנו להיות כאן;‏ תן לנו להקים שלושה אוהלים — אחד לך,‏ אחד למשה ואחד לאליהו”‏ (‏מרקוס ט׳:‏5‏)‏.‏ האם פטרוס רוצה להקים אוהלים כדי לנסות להאריך מעט את החזון?‏

בעוד פטרוס מדבר,‏ ענן בהיר סוכך עליהם,‏ וקול מתוך הענן אומר:‏ ”‏זה בני אהובי ורצוי הוא בעיניי;‏ שמעו בקולו”‏.‏ כשמעם את קול אלוהים,‏ השליחים המבוהלים נופלים על פניהם.‏ אך ישוע אומר להם:‏ ”‏קומו ואל תפחדו”‏ (‏מתי י״ז:‏5–7‏)‏.‏ כשהם קמים,‏ שלושת השליחים אינם רואים איש מלבד ישוע.‏ החזון הסתיים.‏ בעלות השחר,‏ כאשר הם יורדים מן ההר,‏ ישוע מצווה עליהם:‏ ”‏אל תספרו על החזון לאיש עד שיוקם בן האדם מן המתים”‏ (‏מתי י״ז:‏9‏)‏.‏

העובדה שאליהו הופיע בחזון מעוררת שאלה.‏ ”‏מדוע אומרים הסופרים שאליהו צריך לבוא תחילה?‏”‏,‏ שואלים השליחים.‏ ישוע משיב להם:‏ ”‏אליהו כבר בא,‏ והם לא זיהו אותו”‏ (‏מתי י״ז:‏10–12‏)‏.‏ ישוע מדבר על יוחנן המטביל,‏ אשר מילא תפקיד דומה לזה של אליהו.‏ אליהו הכין את הדרך לאלישע,‏ ויוחנן הכין את הדרך למשיח.‏

עד כמה מחזק החזון את ישוע ואת השליחים!‏ הוא מהווה הצצה מראש אל תפארת מלכותו של המשיח.‏ לפיכך,‏ כפי שהבטיח ישוע,‏ התלמידים ראו את ”‏בן האדם בא במלכותו”‏ (‏מתי ט״ז:‏28‏)‏.‏ בהיותם בהר הם היו ”‏עדי ראייה לגדולתו”‏.‏ הפרושים רצו אות שיוכיח שישוע הוא המלך הנבחר מטעם אלוהים,‏ אך הוא סירב להיענות לבקשתם.‏ אולם תלמידיו הקרובים של ישוע הורשו לחזות בהשתנותו,‏ אשר מאששת את הנבואות על המלכות.‏ משום כך פטרוס יכול היה לכתוב מאוחר יותר:‏ ”‏התאשר לנו ביתר תוקף דבר הנבואה”‏ (‏פטרוס ב׳.‏ א׳:‏16–19‏)‏.‏