במהלך ביקורו האחרון של ישוע בבית המקדש הוא ממשיך לחשוף את צביעותם של הסופרים והפרושים,‏ וקורא להם בפומבי ”‏צבועים”‏.‏ הוא משתמש בשפת משל ואומר:‏ ”‏מטהרים אתם את הכוס ואת הקערה מבחוץ ואִילוּ תוֹכָן מלא חמדנות ותאוותנות.‏ פרוש עיוור,‏ טהר תחילה את פנים הכוס ואת פנים הקערה,‏ כדי שתהיה טהורה גם מבחוץ”‏ (‏מתי כ״ג:‏25,‏ 26‏)‏.‏ הפרושים אומנם מקפידים על קוצו של יוד בכל הקשור לטהרה טקסית ולרושם חיצוני,‏ אך הם מזניחים את האדם הפנימי ואינם מטהרים את לבם הסמלי.‏

צביעותם ניכרת גם בנכונותם לבנות ולקשט את קברי הנביאים.‏ אך כפי שאומר ישוע,‏ הם ”‏בניהם של רוצחי הנביאים”‏ (‏מתי כ״ג:‏31‏)‏.‏ ניסיונותיהם להרוג את ישוע מוכיחים זאת (‏יוחנן ה׳:‏18;‏ ז׳:‏1,‏ 25‏)‏.‏

אז מצביע ישוע על מה שצפוי לאותם מנהיגי דת אם לא יחזרו בתשובה:‏ ”‏נחשים,‏ ילדי צפעונים,‏ איך תימלטו מדין גיהינום?‏”‏ (‏מתי כ״ג:‏33‏)‏ גיא הינום הסמוך לשם משמש לשריפת פסולת — תיאור גרפי של ההשמדה הנצחית המצפה לאותם סופרים ופרושים מרושעים.‏

תלמידיו של ישוע יְיַצְּגוּ אותו כ”‏נביאים וחכמים ומורים”‏.‏ לאיזה יחס הם יזכו?‏ בפנותו אל מנהיגי הדת אומר ישוע:‏ ”‏את [‏חלק מתלמידיי]‏ תהרגו ותמיתו בהוקעה ואת חלקם תלקו בבתי הכנסת שלכם ותרדפו מעיר לעיר,‏ למען יבוא עליכם כל דם הצדיקים שנשפך על הארץ,‏ מדם הבל הצדיק עד דם זכריה.‏.‏.‏ אשר רצחתם אותו”‏.‏ הוא מזהיר:‏ ”‏אמן אומר אני לכם:‏ כל הדברים האלה יבואו על הדור הזה”‏ (‏מתי כ״ג:‏34–36‏)‏.‏ הדבר מתגשם בשנת 70 לספירה כאשר צבאות רומא מחריבים את ירושלים ורבבות יהודים מאבדים את חייהם.‏

המחשבה על העתיד המחריד הזה מצערת את ישוע.‏ הוא אומר בעצב:‏ ”‏ירושלים,‏ ירושלים,‏ ההורגת את הנביאים וסוקלת את הנשלחים אליה.‏ כמה פעמים רציתי לקבץ את ילדייך,‏ כתרנגולת המקבצת את אפרוחיה תחת כנפיה!‏ אבל לא רציתם.‏ הנה ביתכם יינטש”‏ (‏מתי כ״ג:‏37,‏ 38‏)‏.‏ האנשים ששומעים את דבריו ודאי תוהים לאיזה ’‏בית’‏ הוא מתכוון.‏ הייתכן שהוא מדבר על המקדש המפואר שבירושלים,‏ אשר נראה כי אלוהים מגן עליו?‏

אז מוסיף ישוע:‏ ”‏אומר אני לכם:‏ מעתה לא תראו אותי עד אשר תאמרו,‏ ’‏ברוך הבא בשם יהוה!‏’‏”‏ (‏מתי כ״ג:‏39‏)‏ הוא מצטט את המילים הנבואיות שבתהלים קי״ח:‏26‏:‏ ”‏ברוך הבא בשם יהוה;‏ בֵּרַכְנוּכֶם מבית יהוה”‏.‏ ברור אפוא שלאחר חורבן בית המקדש הגשמי‏,‏ איש לא יבוא עוד אל המקדש בשם אלוהים.‏

ישוע עובר כעת לאזור בבית המקדש אשר מוצבות בו קופות האוצר.‏ צורתן דומה לשופרות או חצוצרות בעלות פתחים צרים בראשן,‏ והאנשים יכולים לשים בהן את תרומותיהם‏.‏ ישוע רואה יהודים שונים עושים כן,‏ ומבחין בעשירים אשר תורמים ’‏מטבעות רבים’‏.‏ אז שם לב ישוע לאלמנה ענייה אשר תורמת ”‏שתי פרוטות”‏ (‏מרקוס י״ב:‏41,‏ 42‏)‏.‏ ללא ספק,‏ ישוע יודע עד כמה אלוהים שבע רצון מתרומתה.‏

ישוע קורא אליו את תלמידיו ואומר להם:‏ ”‏אמן אומר אני לכם:‏ האלמנה הענייה הזאת נתנה יותר ממה שכל אלה שמו בקופות”‏.‏ כיצד ייתכן הדבר?‏ הוא מסביר:‏ ”‏כי הכול נתנו מעודפיהם,‏ ואילו היא ממחסורה נתנה את כל מה שהיה לה,‏ את כל מחייתה”‏ (‏מרקוס י״ב:‏43,‏ 44‏)‏.‏ עד כמה שונים גישתה ומעשיה מאלה של מנהיגי הדת!‏

בהמשך ה־י”‏א בניסן עוזב ישוע את המקדש בפעם האחרונה.‏ אחד מתלמידיו אומר לו:‏ ”‏מורנו,‏ ראה אילו אבנים ואילו בניינים!‏”‏ (‏מרקוס י״ג:‏1‏)‏ אכן,‏ כמה מן האבנים בחומות המקדש גדולות מאוד ויוצרות את הרושם שזהו מבנה חזק ואיתן שלא יימוט.‏ לפיכך דבריו של ישוע ודאי נשמעים תמוהים:‏ ”‏אתה רואה את הבניינים הגדולים האלה?‏ לא תישאר פה אבן על אבן אשר לא תופל ארצה”‏ (‏מרקוס י״ג:‏2‏)‏.‏

לאחר שאומר ישוע את הדברים הללו הוא חוצה עם שליחיו את עמק קדרון ועולה לנקודה מסוימת בהר הזיתים.‏ בשלב כלשהו הוא נמצא בחברת ארבעה משליחיו — פטרוס,‏ אנדרי,‏ יעקב ויוחנן.‏ מן המקום הזה הם יכולים להשקיף מטה על המקדש המרהיב.‏