אדם אָבֵל כתב: ”בילדותי באנגליה, לימדו אותי שאסור להביע רגשות בפומבי. כשמשהו הכאיב לי, היה אבי, איש־צבא לשעבר, מסנן בין שיניו, ’אל תבכה!’ לא זכור לי שאמי אי־פעם נישקה או חיבקה אותנו (ארבעת הילדים). כשהייתי בן 56, נפטר אבי. קיננה בי תחושה של אובדן נורא. אבל בתחילה לא יכולתי לבכות”.‏

יש תרבויות שבהן אנשים נותנים פורקן לרגשותיהם. הכל יודעים את שבלבם, בין שהם שמחים ובין שהם עצובים. מאידך, באזורים אחרים בעולם, במיוחד בצפון אירופה ובבריטניה, בני־אדם — בייחוד הגברים — חונכו להסתיר רגשות, לדכא תחושות, לשמור על ארשת־פנים קפואה ולא להפגין את המתחולל בקרבם. אם איבדת אדם יקר, האם מוטעה לבטא את כאבך? מה אומר המקרא בנידון?‏

המקרא נכתב בידי עברים מהמזרח־התיכון, שהיו מטבעם מלאי הבעה. יש בו דוגמאות רבות של אנשים שחשפו את יגונם לעיני כל. דוד המלך התאבל על בנו אמנון שנרצח. למעשה, הוא בכה ”בכי גדול מאוד” (‏שמואל ב’. י”ג:28–39‏). הוא אפילו ביכה את אובדן בנו הבוגד אבשלום, אשר ניסה לתפוס את המלוכה בכוח. המקרא מספר: ”וירגז [דוד] המלך ויעל על עליית השער ויבך; וכה אמר בלכתו: ’בני אבשלום, בני, בני אבשלום! מי יתן מותי, אני תחתיך, אבשלום בני, בני!’” (‏שמואל ב’. י”ט:1‏) דוד התאבל ככל אב אחר. ואכן, לא אחת ביקשו הורים למות תחת ילדיהם. אין זה מדרך־הטבע שילד ימות לפני הוריו.‏

כיצד הגיב ישוע על מות ידידו אלעזר? הוא בכה ליד קברו (‏יוחנן י”א:30–38‏). לימים, בכתה מרים המגדלית סמוך לקבר ישוע (‏יוחנן כ’:11–16‏). אמת, משיחי הנאחז בתקווה המקראית לגבי תחיית־המתים איננו מתאבל מבלי להתנחם, כאותם אנשים שלתפיסתם בנוגע למצב המתים אין בסיס מקראי מוצק. עם זאת, משיחי אמיתי, מהיותו אדם בעל רגשות טבעיים, אכן בוכה ומתאבל על מות יקירו, על אף  תקוות תחיית־המתים (‏תסלוניקים א’. ד’:13, 14‏).‏

מה באשר לתגובותינו היום? האם אתה מתקשה להביע רגשות או נבוך מכדי לעשות כן? מה ממליצים היועצים בנידון? ברוב המקרים, הדעות המודרניות חוזרות כהד על דברי החוכמה המקראית הקדומה, שנכתבו בהשראה. לדבריהם, אין להדחיק את הכאב, אלא יש לבטאו. בזיכרוננו עולים אנשי־קדם נאמנים כדוגמת איוב, דוד וירמיהו, שביטויי אבלם מתוארים במקרא. אין ספק, שהם לא כבשו את רגשותיהם. לפיכך, אין זה מן התבונה לפרוש מחברת בני־אדם (‏משלי י”ח:1‏). כמובן, האֵבל בא  לידי ביטוי בדרכים שונות, בהתאם לתרבות ולמנהגים הדתיים המקומיים.‏ *

מה תעשה אם תחוש צורך לפרוץ בבכי? אין זה אלא דבר טבעי. היזכר שוב במקרה של מות אלעזר. מסופר ש”נסערה רוחו של ישוע... [והוא] בכה” (‏יוחנן י”א:33,‏ 35‏). כך המחיש ישוע שבכי הוא תגובה טבעית על מות אדם יקר.‏

תימוכין לכך ניתן למצוא בסיפורה של אֵם ששמה אן. התינוקת שלה, ריצ’ל, מתה מ־SIDS (תסמונת המוות הפתאומי של תינוקות). בעלה אמר: ”הדבר המפתיע היה שלא אן ולא אני בכינו בהלוויה. כל האחרים בכו”. אן הגיבה על דבריו ואמרה: ”כן, אבל אני בכיתי בשביל שנינו. אני חושבת שעיכלתי את גודל האסון רק אחרי כמה שבועות, כשנשארתי יום אחד לבד בבית. בכיתי כל היום, ואני סבורה שזה עזר לי. הרגשתי טוב יותר. הייתי חייבת להתאבל על התינוקת שלי. לדעתי, חשוב לתת לאבלים לבכות. אומנם טבעי לומר, ’אל תבכה’, אבל זה לא ממש עוזר”.‏

איך הגיבו אחרים על אובדן יקירם? קח לדוגמה את חואניטה. היא יודעת מהי ההרגשה לאבד תינוק. היו לה חמש הפלות טבעיות. לאחר זמן־מה הרתה שוב. בעקבות תאונת־דרכים, אושפזה בבית־החולים ולמותר לציין שהיתה מודאגת. כעבור שבועיים תקפוה צירים — בטרם עת. בתוך זמן קצר נולדה ונֵסה הקטנה ומשקלה היה רק פחות מקילוגרם. ”הייתי כל־כך נרגשת”, נזכרת חואניטה. ”סוף סוף נעשיתי אמא!”‏

אלא ששמחתה לא ארכה זמן רב. לאחר ארבעה ימים מתה ונסה. חואניטה נזכרת:  ‏”חשתי ריקנות. האימהוּת שלי נגזלה ממני. הרגשתי שמשהו חסר בתוכי. כמה כואב היה לחזור הביתה לחדר שהכנו לונֵסה, ולהביט בגופיות הקטנות שקניתי לה. במשך חודשיים שִחזרתי במוחי את יום היוולדה. רציתי להיות לבד”.‏

תגובה קיצונית? ייתכן שיש המתקשים להבין זאת, אבל אנשים שחוו מקרה דומה, מספרים שהתאבלו על תינוקם כפי שהיו מתאבלים על מבוגר. לדבריהם, זמן רב בטרם נולד התינוק, הוריו אוהבים אותו. נרקם קשר מיוחד בינו לבין האֵם. עם מותו, חשה האֵם שאדם ממשי אבד לה. חשוב להבין זאת.‏

אֵם אחרת נתנה ביטוי לרגשותיה, לאחר שבנה בן השש מת פתאום ממום לב מוּלד. ”חוויתי סדרה של תגובות — קהות חושים, הכחשה, רגשות־אשמה וזעם על בעלי ועל הרופא שלא הבינו את חומרת המצב”.‏

זעם אכן יכול להיות סימפטום נוסף של השכוֹל. ייתכן שמדובר בכעס על רופאים או על אחיות, מתוך תחושה שהיה עליהם לעשות יותר למען הנפטר. או אולי כעס על חברים וקרובי־משפחה, שככל הנראה אומרים ועושים את הדברים הלא־נכונים. יש הכועסים על המנוח עצמו, משום שהזניח את בריאותו. סטלה מספרת: ”אני זוכרת שכעסתי על בעלי, כיוון שידעתי שפני־הדברים יכלו להיות שונים. הוא היה חולה מאוד ובכל זאת התעלם מאזהרות הרופאים”. לעתים הכעס על המנוח נובע מהנטל שהביא מותו על שאֵרו.‏

יש החשים רגשות־אשמה בגלל תחושת הכעס — כלומר, הם מכים על חטא על שום כעסם. אחרים מאשימים את עצמם במות יקירם. ”הוא לא היה מת”, הם משכנעים את עצמם, ”לוּ הייתי מאלץ אותו ללכת לרופא מוקדם יותר”, או ”מאיץ בו ללכת לרופא אחר”, או ”מכריח אותו לדאוג טוב יותר לבריאותו”.‏

 יש אנשים שאצלם תחושת האשמה עזה יותר, במיוחד אם אהובם מת בחטף, באופן בלתי צפוי. הם מתחילים להיזכר במקרים שכעסו על המנוח או התווכחו עימו. הם אולי חשים שלא מילאו את כל התחייבויותיהם כלפי יקירם בעודו בחיים.‏

תהליך האבֵלות הממושך של אמהות רבות מאשש את דבריהם של מומחים רבים, על פיהם מות ילד מותיר חלל תמידי בחיי ההורים, בייחוד אצל האֵם.‏

אובדן שותף לנישואין הוא טראומה מסוג אחר, במיוחד אם בני־הזוג ניהלו חיי שותפות פעילים מאוד. משמע הדבר קץ לכל אורח־החיים המשותף של נסיעות, עבודה, בילויים ותלות הדדית.‏

יוניס מספרת מה אירע לאחר שבעלה מת לפתע מהתקף־לב. ”בשבוע הראשון הייתי במצב של קהות חושים, כאילו הפסקתי לתפקד. לא יכולתי אפילו לטעום או להריח.  אבל ההיגיון שלי המשיך לפעול מיכנית. מאחר שהייתי עם בעלי כשניסו להחיותו, לא חוויתי את הסימפטומים הרגילים של הכחשה. בכל זאת, חשתי תסכול עמוק, כמו לראות מכונית עפה מצוק ולעמוד מנגד חסרת־אונים”.‏

האם בכתה? ”בוודאי, במיוחד כשקראתי את מאות מכתבי התנחומים שקיבלתי. כל מכתב שקראתי גרם לי לבכות. זה עזר לי להחזיק מעמד במשך היום. אבל זה לא הקל עלי כששאלו אותי שוב ושוב איך אני מרגישה. הרי ברור שהייתי אומללה”.‏

מה עזר ליוניס לשאת את הכאב? ”מבלי לשים לב, החלטתי בתת־מודע להמשיך בחיי”, היא אומרת. ”אבל עדיין כואב לי כשאני נזכרת שבעלי, שאהב מאוד את החיים, איננו פה ליהנות מהם”.‏

מחברי הספר פרידה — מתי וכיצד לומר שלום ‏(Leavetaking — When and How to Say Goodbye) מייעצים: ”אל תרשה לזולת להכתיב לך כיצד לנהוג או מה להרגיש. לכל אדם תהליך אבֵלות משלו. יש שיחשבו — ויבהירו לך זאת חד־משמעית — שאתה מתאבל יותר מדי או פחות מדי. סלח להם ושכח מזה. אם תנסה לאלץ את עצמך להיכנע לתכתיבים של יחידים או של החברה ככלל, תהליך שיקומה של בריאותך הנפשית יעוכב”.‏

כמובן, איש איש ודרכו להתמודד עם השכול. אין אנו קובעים שדרך אחת עדיפה בהכרח על רעותה. עם זאת, הסכנה מתעוררת כשהאָבֵל קופא על שמריו ואינו לומד להשלים עם המציאות. במקרה כזה, ראוי שידידי אמת יהיו לו לעזר. המקרא אומר: ”בכל עת אוהב הרֵעַ, ואח לצרה ייוולד”. לכן, אל תהסס לבקש עזרה, לשוחח וגם לבכות (‏משלי י”ז:17‏).‏

הצער הוא תגובה טבעית לאובדן, ואין כל רע בחשיפת יגונך. אך שאלות נוספות תובעות מענה: ’כיצד אוכל לחיות עם יגוני? האם טבעי לחוש כעס ורגשות־אשמה? כיצד אתמודד עם רגשות אלה? מה יכול לעזור לי להחזיק מעמד לנוכח האובדן והיגון?’ על שאלות אלה ואחרות ישיב החלק הבא.‏