‏”‏רק תודיע לי אם אוכל לסייע במשהו”. כך רבים מאיתנו אומרים לחבר או לקרוב־משפחה, שזה מקרוב איבד אחד מיקיריו. הדברים נאמרים כמובן בתום־לב. אנו מוכנים לעשות הכל כדי לעזור. אך, האם קורה שאָבֵל מטלפן אלינו ואומר: ”יש משהו שתוכל לעשות עבורי”? בדרך־כלל לא. ברור אפוא, שעלינו לנקוט יוזמה אם יש בדעתנו לעזור לאָבֵל ולנחמו.‏

במקרא נאמר: ”תפוחי זהב במשכיות כסף, דבר דבור על אופניו” (‏משלי ט”ו:23; כ”ה:11‏). החוכמה היא לדעת מה להגיד ומה לא להגיד, מה לעשות ומה לא לעשות. לפניך כמה עצות מקראיות שעזרו לאנשים אבלים.‏

הקשב: הייה ”מהיר לשמוע”, נאמר ביעקב א’:19‏. אחד הדברים המועילים ביותר שתוכל לעשות למען האָבֵל הוא להקשיב לו מתוך השתתפות בצערו. יש הרוצים לדבר על יקירם המנוח, על התאונה או על המחלה שגרמו למותו, או על רגשותיהם מאז המוות. לכן שְאל: ”האם אתה מעוניין לדבר על זה?” תן לו להחליט. בחור צעיר נזכר במות אביו ומספר: ”זה ממש עזר לי כשאחרים שאלו אותי מה קרה והקשיבו באמת”. הקשב בסבלנות ותוך גילוי הזדהות, מבלי לראות חובה לעצמך להציע תשובות או פתרונות. הנח להם לשפוך את לבם כאוות נפשם.‏

הקנה תחושת ביטחון: אמור להם שעשו כל שהיה לאל ידם לעשות (או אמור להם כל דבר נכון וחיובי‏). הרגע אותם והגד להם שרגשותיהם — עצבות, כעס, אשמה או רגשות אחרים — אינם חריגים כלל וכלל. ספר להם על אחרים שהצליחו להתאושש אחרי אובדן דומה. ”אמרי נועם” הם ”מרפא לעצם”, נאמר במשלי ט”ז:24 (‏תסלוניקים א’. ה’:11,‏ 14‏).‏

עמוד לרשותם: דאג לעמוד לרשותם, לא רק בימים הראשונים, כשהם מוקפים בידידים ובקרובי־משפחה, אלא גם בחודשים הבאים, לאחר שכולם שבים לשגרת חייהם. בזאת תוכיח שאתה ”רֵע” אמיתי העומד לימין חברו בעת ”צרה” (‏משלי י”ז:17‏). ”החברים ארגנו עבורנו פעילויות רבות בערבים, כדי שלא נישאר הרבה זמן לבד בבית”, מספרת תרזה, שאיבדה את בנה  בתאונת־דרכים. ”כך היה לנו קל יותר להתמודד עם תחושת הריקנות”. השנים חולפות, ותאריכים כמו יום הנישואין או יום הפטירה הם ימים קשים לשארים. מדוע לא תסמן את התאריכים בלוח־השנה, ובבוא העת תוכל, במידת הצורך, לעמוד לרשותם ולתמוך בהם?‏

נקוט יוזמה: האם יש לטפל בסידורים עבורם? היש צורך במישהו שישגיח על הילדים? האם חברים וקרובי־משפחה שבאו ממרחקים זקוקים למקומות לינה? על־פי־רוב, אנשים שזה לא כבר איבדו את יקיריהם כה מזועזעים, עד כי אינם יודעים מה לעשות בעצמם, ועוד פחות מכך להנחות אחרים כיצד לעזור. לכן אם הבחנת בצורך של ממש, אל תחכה שיגשו אליך; נקוט יוזמה (‏קורינתים א’. י’:24‏; השווה יוחנן א’. ג’:17, 18‏). אשה שבעלה נפטר, נזכרת: ”רבים אמרו לי, ’רק תודיעי לי אם אוכל לסייע במשהו’. אבל אחת מחברותיי לא אמרה דבר. היא נכנסה מייד לחדר־השינה, הסירה מהמיטה את המצעים שהתלכלכו כשבעלי מת וכיבסה אותם. חברה אחרת לקחה דלי מלא מים וחומרי ניקוי וניקתה את השטיח שהתלכלך מהקיא של בעלי. אחרי כמה שבועות הגיע אחד מזקני־הקהילה בבגדי־עבודה, כשבידיו כלי־עבודה ואמר, ’אני בטוח שיש משהו לתקן’. הוא תיקן את הדלת שהיתה תלויה על ציר אחד ואת אחת מנקודות־החשמל. עד כמה הוא יקר ללבי”. (השווה יעקב א’:27‏.)‏

הייה מכניס־אורחים: ‏”הכנסת־אורחים אל תשכחו”, מזכירים לנו כתבי־הקודש (‏עברים י”ג:2‏). חשוב שנזכור לגלות הכנסת־אורחים במיוחד כלפי אבלים. במקום לומר להם ”תקפצו לבקר”, קבע תאריך ושעה. אם יסרבו, אל תמהר לוותר. אולי יש מקום לשכנוע קל. ייתכן שהם  דוחים את ההזמנה מחשש של פרץ־רגשות בנוכחות אחרים. או הם עלולים לחוש שלפי שעה לא יאה שייהנו מארוחה ומהתרועעות. זכור את לידיה מן המאה הראשונה לספירה, שהיתה אשה מכניסת־אורחים. לוקס מספר שהיא הזמינה אותם לביתה, ומוסיף, ”היא שכנעה אותנו” (‏מעשי־השליחים ט”ז:15‏).‏

גלה סבלנות והבנה: אל תהיה מופתע מדי ממה שהאבלים אומרים בימי האֵבל הראשונים. זכור, הם עלולים להיות מלאי זעם ואשמה. אם הם מתפרצים עליך בכעס, התאזר בסבלנות ובהבנה ואל תגיב ברוגז. ”ליבשו חמלה ורחמים ונדיבות לב, נמיכות רוח וענווה וארך־אפיים”, ממליצים כתבי־הקודש (‏קולוסים ג’:12, 13‏).‏

כתוב מכתב: לעתים קרובות מקלים ראש בערכם של מכתבי תנחומים. מה יתרונם? סינדי, שאמה מתה ממחלת הסרטן, משיבה: ”חברה אחת כתבה לי מכתב יפה. המכתב עזר לי באמת, כיוון שיכולתי לקוראו שוב ושוב”. אפשר לכתוב ”בקצרה”, אך מקרב לב, מכתב או איגרת מעודדים (‏עברים י”ג:22‏). תוכל להביע את תנחומיך ולומר שנותר לך זיכרון מיוחד מהמנוח, או לספר אילו רשמים הותיר המנוח על חייך.‏

התפלל איתם: אל תמעיט בערכן של תפילות בעד האבלים ובנוכחותם. המקרא אומר: ”גדול כוחה של תפילת צדיק” (‏יעקב ה’:16‏). למשל, התפילה שתישא למענם בנוכחותם, תקל עליהם להתגבר על רגשות שליליים כגון רגשות־אשמה. (השווה יעקב ה’:13–15‏.)‏

אל תתרחק מהם מפני שאינך יודע מה לומר או מה לעשות. ייתכן שתאמר בלבבך: ’אני בטוח שעכשיו הם רוצים להיות לבד’. למען האמת, אולי אנחנו מתרחקים מחשש שמא נדבר או ננהג שלא כראוי. אך אם ידידים, קרובי־משפחה או עמיתים לאמונה יתחמקו מן האָבֵל, זה עלול רק להוסיף על בדידותו ועל כאבו. זכור, המילים והמעשים האדיבים ביותר הם בדרך־כלל הפשוטים ביותר (‏אפסים ד’:32‏). די שתימצא לידו כדי לעודדו. (השווה מעשי־השליחים כ”ח:15‏.) תרזה נזכרת ביום שמתה בתה ומספרת: ”בתוך שעה התמלא מסדרון בית־החולים בחברים; כל זקני־הקהילה ונשיהם היו שם. כמה מן הנשים עדיין לא הספיקו להסיר את הרולים מהשיער וחלק באו בבגדי עבודה. הם עזבו הכל ובאו. רבים אמרו לנו שהם לא יודעים מה להגיד, אבל זה לא היה חשוב, העיקר שהם באו”.‏

אל תלחץ עליהם להפסיק להתאבל: ‏’די, די, אל תבכה’, ייתכן שמילים אלה עומדות לנו על קצה הלשון. אך אולי מוטב להניח לדמעות לזרום. ”לדעתי חשוב לאפשר לאבלים להביע רגשות ולתת דרור לכאב”, אומרת קתרין כשהיא נזכרת במות בעלה. הימנע מן הנטייה להכתיב לאחרים מה להרגיש. כמו־כן, אל תניח שעליך להסתיר את רגשותיך כדי לא לפגוע ברגשותיהם. אדרבה, ’בכה עם הבוכים’, ממליצים כתבי־הקודש (‏רומים י”ב:15‏).‏

אל תמהר לייעץ להם להיפטר מבגדים  ומחפצים אישיים אחרים של המנוח בטרם עת: אולי אתה סבור שעדיף כי ייפטרו מפריטים המעלים זיכרונות, מפני שחפצים אלה יאריכו בדרך כלשהי את תקופת האֵבל. אך האימרה ”רחוק מן העין, רחוק מן הלב” אינה חלה כאן. ייתכן שהאָבֵל זקוק לפרידה איטית מהמנוח. היזכר בתגובתו של יעקב לאחר ששכנעו אותו במִרמה שחיית־טרף טרפה את בנו הצעיר, יוסף. כתונת־הפסים של יוסף, המוכתמת בדם, הובאה ליעקב והוא ”התאבל על בנו ימים רבים. ויקומו כל בניו וכל בנותיו לנחמו וימאן להתנחם” (‏בראשית ל”ז:31–35‏).‏

אל תאמר, ’את יכולה ללדת עוד תינוק’:  ‏”התרעמתי על אנשים שאמרו לי שאני יכולה ללדת עוד ילד”, מספרת אֵם שכולה. סביר להניח שהדברים נאמרים מתוך כוונה טובה, אלא שעבור הורה שכול, מילים המרמזות שניתן למצוא תחליף לבנו היקר הן ”כמדקרות חרב” (‏משלי י”ב:18‏). אין ילד היכול למלא את מקומו של ילד אחר. מדוע? כי כל אדם הוא עולם בפני עצמו.‏

אל תימנע בהכרח מלהזכיר את שם המנוח: ‏”רבים לא העזו להזכיר את שמו של בני ג’ימי או לדבר עליו”, נזכרת אמו. ”עלי להודות שזה קצת פגע בי”. לכן, אל תשנה בהכרח את הנושא כל אימת ששם המנוח עולה. שאל את האדם אם ברצונו לדבר על יקירו. (השווה איוב א’:18, 19 עם י’:1.) יש הורים שכולים השמחים לשמוע ידידים מספרים על התכונות המיוחדות שחיבבו עליהם את המנוח. (השווה מעשי־השליחים ט’:36–39‏.)‏

אל תיחפז לומר, ’גם זו לטובה’: הניסיון למצוא היבט חיובי במוות איננו בכל מקרה ’עידוד לנכאים’ (‏תסלוניקים א’. ה’:14‏). צעירה שנתייתמה מאמה אמרה: ”היו שאמרו, ’היא לא סובלת’, או, ’לפחות היא נחה בשלום’. אבל לא רציתי לשמוע את זה”. דברים אלה רומזים לשארים, שאל להם להיות עצובים או שאין ממש באובדנם. ייתכן שמתוך געגועים ליקירם, הם עצובים מאוד.‏

מוטב שלא תאמר, ’אני יודע מה אתה מרגיש’: האומנם? לדוגמה, הייתכן שתדע מה הורה מרגיש לאחר מות בנו אם לא אירע לך מקרה דומה? וגם אם כן חווית חוויה כזו, עליך להכיר בעובדה שלא כולם מרגישים בדיוק כמוך. (השווה איכה א’:12‏.) מאידך, כשהשעה כשרה לכך, יש מקום לספר כיצד התאוששת לאחר אובדן אחד מיקיריך. אשה שבתה נהרגה התעודדה כאשר אֵם אחרת, ששכלה את בתה, סיפרה לה כיצד שבה למסלול חייה הרגיל. היא אמרה: ”אמה של הילדה שנפטרה לא פתחה את סיפורה במילים ’אני יודעת מה את מרגישה’. היא פשוט סיפרה לי איך העניינים התנהלו אצלה ואיפשרה לי לייחס את הדברים לעצמי”.‏

כדי לעזור לאדם אָבֵל יש לגלות חמלה, הבחנה ואהבה לרוב. אל תחכה שהאָבֵל ייגש אליך. אל תאמר, ”אם אוכל לסייע במשהו...”, אלא מצא בכוחות עצמך את ה”משהו” הזה ונקוט יוזמה.‏

נותרו שאלות מספר: מה באשר לתקווה המקראית על־אודות תחיית־המתים? מה משמעותה עבורך ועבור יקירך המת? כיצד נוכל להיות סמוכים ובטוחים שמדובר בתקווה מהימנה?‏