האם שמעת אי־פעם על אתון שדיברה? ’לא’, ודאי שתאמר. ’בעלי־חיים אינם מדברים’. אבל התנ”ך מספר על אתון כזאת. בוא נראה כיצד קרה הדבר.‏

בני־ישראל היו כמעט מוכנים להיכנס לארץ־כנען. בלק, מלך מואב, פחד מבני־ישראל. לכן, הוא שלח לקרוא לאיש חכם, בשם בלעם, כדי שיבוא ויקלל את בני־ישראל. בלק הבטיח לתת לבלעם כסף רב, ולכן בלעם עלה על האתון שלו ויצא לדרך אל בלק.‏

יהוה לא רצה שבלעם יקלל את עמו. לכן, הוא שלח מלאך, שאחז בידו חרב ארוכה, וזה עמד בדרך כדי לעצור את בלעם. בלעם לא יכול היה לראות את המלאך, אבל האתון שלו ראתה אותו. לכן, האתון ניסתה שוב ושוב לעקוף את המלאך, ולבסוף כרעה ורבצה על הדרך. בלעם התמלא כעס, והיכה את האתון במקלו.‏

אז פתח יהוה את פי האתון, והיא אמרה לבלעם: ’מה עשיתי לך, שאתה מכה אותי?’‏

‏’את שמה אותי לצחוק’, אמר בלעם. ’אילו היתה לי חרב, הייתי הורג אותך!’‏

‏’האם התנהגתי אליך כך לפני־כן?’ שאלה האתון.‏

‏’לא’, ענה בלעם.‏

אז פקח יהוה את עיני בלעם, והוא ראה את המלאך עומד בדרך, כשחרב בידו. המלאך אמר לו: ’מדוע הכית את האתון? באתי כדי לחסום את דרכך, מפני שאסור לך לקלל את בני־ישראל. אם האתון לא היתה זזה מפני, הייתי מכה אותך בחרב ולא הייתי נוגע לרעה באתונך’.‏

אז אמר בלעם: ’חטאתי. לא ידעתי שאתה עומד בדרכי’. המלאך הרשה לבלעם להמשיך בדרכו, ובלעם הלך אל בלק. הוא בכל זאת ניסה לקלל את ישראל, אבל במקום זה יהוה גרם לו לברך את בני־ישראל שלוש פעמים.‏